נכתב מזמן מזמן אבל עדיין תקף:
אני מאמינה בחלומות. אני יודעת שזה נשמע פתטי, ושהחיים מאד רציניים וקשים, אבל יש לי את החלומות שלי ואני מאמינה בהם. החלומות גם אם לא יתגשמו לעולם (וחלק מפתיע התגשם), הרי שהם מזינים ומעצבים את האופן שבו החיים מתנהלים.
אחד החלומות שלי הוא לעזור לאנשים אחרים בחלומות שלהם, כן, אני מודעת שזה נשמע דביק ועוד רגע כולנו נאהב אחד את השני ונתחבק ובאמת הדברים הרבה יותר מסובכים מזה. מה לעשות, (למשל, אני מיד שומעת קול רציני מאד: מה תעשי אם החלום של מישהו יהיה לגרש מכאן את כל הערבים, או שהחלום שלו יתנגש עם חלום של מישהו אחר…, בסדר בסדר, הבנתי… בואו נשמע קודם כל חלומות ואז נחליט) חלומות בעיני זה החלק הכי שווה של החיים.
כשמביאים לתוך החיים חלומות, נתקלים מיד בכל הבירוקרטיה הזו של החומר הגשמי: כספים, מבנים, הסעות, זמן, תוכנות מחשב, ומיד יש נטייה לדחות בעוד קצת את הגשמת החלום. שיישאר לו צמרירי ורוד בתוך ענן הפוטנציאל שלו, למה שיירד לכאן וישר יתעבה ויתקלקל ושיתנה?
אבל זה לא מה שקורה, חלומות שנשארים יותר מידי זמן בתוך הענן שלהם, מתחילים להעלות עובש ורקב ואיכשהו הם כן מגיעים אל הגשמי – בצורה של רעל שהורס כל חלקה טובה. חלומות חסומים תוקעים את ההתנהלות שלנו על פני האדמה ולכן, גם במחיר של שגיאות, טעויות, עלבונות, צחוקים של השכנים ורסיסי חלומות מתנפצים – תנו לחלומות שלכם לרדת אל האדמה.
וספור קטן על השתתפות בחלום של מישהי אחרת:
בשבוע שעבר הלכנו לחבק את הכינרת. למה לא, חשבנו, רעיון יפה כזה, ביחד עם עוד כמה חברים נעביר אחרי צהריים על חוף הכינרת ונתרום גם משהו להעלאת המודעות בדרך חיובית ואוהבת.
פגשנו בעיקר המון תלמידי בית ספר. לרוב האנשים המבוגרים של מדינת ישראל, כולל אלו שממש גרים על שפת החוף שבו היינו, לא התחשק לחבק שום דבר באותו יום. או שהם קלטו ישר שחיבוק זה לא יהיה, כמו שאמרה הבת שלי שהסברתי לה מה אנחנו הולכים לעשות (לתת ידיים אחד לשני מסביב לכינרת): ‘אימא זה לא נקרא לחבק, זה לעשות עיגול’.
בכל מקרה, די מהר הסתבר שלפחות בחוף שלנו אין סיכוי להיכנס לאיזה מצב רוח מיסטי מחבק (הילדים ישר נכנסו למים, למרות שהיה אסור וכל נערי בית הספר רצו אחד אחרי השני ודי מהר נגמר לנו הבמבה). כמה אנשים עם חולצות של שמירה על איכות הסביבה חילקו לכולנו בלונים אדומים, כדי שננפח אותם ונחזיק אותם בחיבוק, למה? כי כשיצלמו מהמטוס מלמעלה יראו יותר טוב.
כהורים מנוסים מיד קלטנו מה הולך לקרות. ניסינו לעצור את זה, בחיי, אבל עד מהרה התמלאה הכינרת בבלונים אדומים וסגולים. איכות הסביבה זה לא היה.
כשהגיע הזמן לתת ידיים, הבנו שאין לנו סיכוי לכסות אפילו את פיסת החוף שלנו. זה היה קצת עצוב ובכל זאת התמתחנו מאד מאד. לא היה שום מסוק שצילם אותנו. אפילו העננים שקודם היה נראה שיורידו גשם, התרחקו. לא היה נראה שממש הזזנו לכינרת.
כשזה נגמר, ישבנו על החול וקיטרנו, אחר כך, חיבקנו אחד את השני, הילדים כתבו בצדפים על החול מכתב אהבה לכינרת ונסענו הביתה.
אז לא יצא כמו שחשבנו שיצא, אבל היינו שם, התחברנו לחלום של אדם אחר ואחר כך בלילה, הרשינו לעוד חלום קטן ומבויש של עצמנו לרדת לעולם.