חתירה בלתי נלאית

כל אחד מאיתנו ממלא בשלב זה או אחר בחייו את תפקיד המעבורן. זה מהאגדה העתיקה שמעביר אנשים מגדה לגדה ואף פעם לא עובר מעצמו.

יש מקצועות שלמים שבנויים סביב זה שאתה מסייע למישהו אחר להגיע לייעודו ולגדה הנגדית שאליה רצה לעבור. אימהות היא סוג של מקצוע כזה למשל (וגם הוראה, עריכת ספרים, יעוץ ביוגרפי או כל סוג של טיפול רוחני, פיזי ונפשי).

יש התרגשות גדולה בכך שמישהו זקוק לך, שאתה הוא האדם היחידי שיכול להעביר אותו את הנהר. אם המסע קצת ארוך (כמו באימהות למשל) אפילו יש ימים שיש אשליה שזה יימשך לנצח. אתה והוא על המעבורת במסע בין שתי גדות.

עוד טעות נפוצה היא שמה שחשוב זה אתה והמעבורת שלך ולא הנוסע שצריך להגיע למקום מסוים. במקום לראות לאן נוסעים מתחילים להתעסק בשאלות טכניות של המסע עצמו. המעבורן מציב את עצמו ואת צרכיו במרכז. מה עם כבוד למורים?, הוא שואל, ומה עם קצת התייחסות להורים? ומה עם להחזיר קצת ממה שקיבלת במשך כל השנים האלו? שעכשיו שהגעת לגדה שלך נראה ממך קצת נחת?

אבל זו כבר מעילה בתפקיד. כי אחרי שהגעתם יחד אל הגדה הנגדית, הילד, המטופל, התלמיד, הפרויקט – צריכים להמשיך בלעדיך.

לא תמיד תהיה שם הכרת תודה.  לפעמים, למרות שהשירות היה טוב, יהיה שם כעס, עצב וניתוק הקשר. ברוב המקרים את הפרי האמיתי ייקטפו אנשים אחרים. הילד שאהבת יותר מכל אדם עלי אדמות, יאהב אישה אחרת, והוא יעדיף אותה ואת הילדים שלו על פני הוריו. התלמיד ישכח את המורה ואת פירות הידע שלו יעניק למישהו אחר. המטופל שלמד להיות אדם טוב יותר יביא את פרי הטיפול לאדם אחר. האדם שעזרתם לו להגיע אל ייעודו, יעזור בהמשך לאנשים אחרים שאת פניהם אפילו לא תראו.

והמעבורן מה יהיה איתו? מי יכיר לו תודה? מי יקח יום אחד את המשוטים מידיו ויעביר אותו את הנהר לגדה שאליה הוא מבקש להגיע? האם נוכל אנו, שמשמשים מעבורנים חלק נכבד מחיינו ולפעמים חשים עייפות מהצורך ללוות נוסע שממנו שוב יהיה צורך להפרד, להיזכר בכל אלו שעזרו לנו לעבור את נהרות שסוערים של חיינו ולרגע אחד לאמר להם בליבנו תודה?

אולי לרגע אחד יתהפכו הכיוונים והתודה והאהבה יזרמו אחורה, לכל מי שקדם לנו, לכל מי שסייע לנו, שגידל אותנו, שאהב ואתנו, שלימד אותנו, שליווה אותנו, לכל מי שהשתמשנו בשירותיו ושילמנו לבא בתור. (ואחר כך נ

וכל להמשיך לכעוס על הדרך שבה הם עשו זאת ולהבטיח שאנו נעשה זאת יותר).

ולרגע אחד, כולנו, כל המעבורנים שבעולם יעצרו את משוטיהם ויחושו בליבם את קריאת התודה וידעו שהכל בסדר. שהכל טוב. שלא שכחנו.