אין כמו לצאת למסע קצר.
 אני מתחילה מסידור הבית. על שולחן העבודה המשותף שלי ושל שרון נערמים דברים. אצלו ניירות, אצלי סריגות. פקעות החוטים מסתבכות עם כבלי המחשב, מתערבבות זו בזו. אני מבלה את הבוקר באריזה ובהתרה.
ה”מסע” אמור לארוך שבועיים, שבוע וחצי אם מסתכלים ביומן. שבוע בהר הרוח שיוקדש לעריכת הספר שלי (תודו שזה פואטי), כמה ימים ליד המוסך, שם הביתה עוברת את המבחן השנתי שלה ואז בחזרה לכליל ולהרדוף.
שבועיים לא לראות את הקטנצ’יק שנכנס יותר ויותר לגיל הלמה. 
בשעה שאני אורזת ומסדרת ומתירה, אני מקבלת טלפון מהעורכת. היא מכינה אותי לתרחיש שבו התכנון המדוקדק של לוח הזמנים שלנו ישתבש. 
איזה מזל שבכל מקרה אני יוצאת לדרך. יש משהו באנרגיה של יציאה לדרך שמעיף אותי מעבר למכשולים ולהשתבשויות שעלולות לקרות. זה מעין אקט של אמונה. אני יוצאת ומאמינה שיוצאים לקראתי. אולי זו נאיביות. אדם אחר אולי היה נסוג ומחכה לזמן מתאים יותר. אני בעצמי אדם כזה כשאני יושבת בביתי ומדחיקה את העובדה שהכול משתנה. החיים בדרכים והחיים בכלל מאמנים אותי לפיתולי הדרך. פעם סבלתי מזה, כמה דאגות, מחשבות טורדות והתלבטויות… היום אני מעזה לומר שאני די נהנית. וכל פעם שתוכנית יוצאת אל הפועל אני מעריכה אותה יותר. וגם את התוכניות שהשתבשו. יאללה אין לי שליטה כמעט על דבר.
בינתיים הדפסתי שני עותקים של קובץ השירים, 89 עמודים! המדפסת כמעט קרסה מרוב מאמץ.
הפנטזיה שלי היא להקריא פעם אחת את כל הדבר הזה בקול רם. זה עלול לקחת שעות ולהיות מביך. אבל אולי רק ככה החוט שקושר בין השושלת המטריכאלית שלי, לבין הביוגרפיה שלי, לבין התנ”ך לבין המערכה על משמר העמק (אני יודעת, עוד לא כתבתי על הנרטיב הזה, מקווה ממש בקרוב), יצליח לצלצל.
אחלו לי בהצלחה, אני זקוקה לה כדי לצלוח את הפיתולים והמכשולים והצמתים שיש בדרכים. 
בתמונה: מתחילים לראות את השולחן, בהמשך שיר מהקו המשמר העמקי שלי