בספר שיריי החדש, כך לפחות נדמה כרגע, טרום -עריכה, אני מג’נגלת בין שלושה נרטיבים שהתלבשו עלי.

הנרטיב הראשון נולד מפנטזיה שבה אני חוזרת למעמד הר סיני ומשבשת אותו.

אני מונעת רצח מכשפות היסטורי של כל מי שהעז לקיים פולחנים אחרים ואני מעניקה קול ומשמעות לדת מטריאכלית. בדת הזו יש אלים ואלות, יש חיבור לכוחות הטבע ויש הרבה מאגיה וטקסים.

המייצגת של הדת הזו היא מרים, אחות משה וכמו שאנחנו יודעות, היא אישה חזקה, נביאה, מנהיגה וחוזה. משה תופס את המנהיגות ומוליך את העם לעבר הארץ המובטחת והדת החדשה. מרים? צרעת ומוות.

שנים אני כותבת על מרים ומשה ויציאת מצריים, על הדת החדשה ועל הדת שאני מתגעגעת אליה. דת שיש בה עונג, אהבה, ריפוי, כבוד לכל הברואים ווהרבה אלים ואלות.

קראתי שוב ושוב את הספרים שמתארים את ההתרחשות הזו: במדבר, דברים ויקרא והתעמתתי עם החוקים החדשים, עם פולחני הדם, האשמה, החטא, הצרעת וחוקי המוסר. כך נולדו שירים שמטרתם לתאר פולחנים אחרים ולהתנגד לאל האחד. הם מבקשים לתפוס את העצמי כחלק מהמארג הקיומי הכללי, כחלק ממשהו שאין בו היררכיה וכל אחד ואחת ממלאים בו את חלקם.

זה למשל אחד השירים הראשונים שכתבתי:

האֱלֹהִים שֶׁלּוֹ

פּוֹסֵחַ עַל אֲחָיוֹת, נָשִׁים, בָּנוֹת, אִמָּהוֹת, אֲהוּבוֹת.

בּוֹרֵא שָׂפָה חֲדָשָׁה וּמַתְחִיל לְצַוּוֹת.

אֱלֹהִים שֶׁלּוֹ מַבְדִּיל אֶחָד מִן הַיַּחַד

אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ,

תֹּהוּ מִבֹּהוּ.

בּוֹחֵר הַר אֶחָד

קוֹרֵעַ אוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, כְּחָלָה מֵעִסָּה.

צוֹבֵט לוֹ עַם נִבְחַר

וְאִם אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר,

עַכְשָׁו תּוֹרָתָהּ

השיר מתאר את האלוהים החדש, את האל הפטריכאלי שבורא בדרך של הפרדה והבדלה,

סיום השיר השתנה כמה פעמים, ואולי גם ישתנה, אין לדעת, אבל הוא התחיל מ-עכשיו תורה, שזה כמובן משחק מלים בין תורה לבין של מי התור. בעצם רציתי לומר שעכשיו תורי, אבל גם תור של הדתות הנשיות. מתישהו נחתה המילה תורתה שעושה את העבודה, בינתיים.

באורח מתואם, יום לאחר מכן התוודעתי למיזם מגניב של כמה נשים שכותבות את התורה בהיפוך מגדר ונקרא: תורתה. אני מאמינה שצירופי מקרים הן דרכה של האם הגדולה לכוון אותי או לפחות להציע לי  כיוון. הצטרפתי למיזם וקיבלתי את ספר נחומה.

למיזם תורתה