בשורה התחתונה כל אדם אחר הוא “אויב”. כל אדם אחר הוא מתחרה על המשאבים הקיימים כאן: זמן, כסף, מים, אוכל, תשומת לב.
כל אדם אחר, אפילו יהיה זה הידיד הטוב ביותר, האוהב ביותר, בשורה התחתונה עוסק בעצמו, ובתור שכזה – בהכרח הוא עוסק ב”המתתי”.
כשאנחנו משוחחים ואני מקשיבה בתשומת לב לדבריו, אני חייבת, בשביל להבינו, לצאת מעצמי. עלי לזנוח את עצמי, להמיתו במובן מסוים, כדי להקשיב. בכל פגישה עם אדם אחר ישנם רגעים ארוכים או קצרים, שבהם אני איתו. באותו הרגע האני העצמי שלי מפנה מקום, זז הצידה ונכבש (מרצון או שלא כל כך מרצון) על ידי מישהו אחר.
החוויה הזו מתרחשת כל הזמן: בפגישה, בשיחה, בזוגיות, בהורות, באימהות, בהריון, בישוב הקהילתי, בסכסוך הערבי-יהודי. אי אפשר לשים לה גדר, אי אפשר להוציא כנגדה בג”ץ.
החוויה הזו היא כל כך חזקה, שאנו מנסים להתגונן מפניה. אנחנו מקיפים את עצמנו באחרים דומים לנו. כאלו שהם באותו ראש איתנו, או שמאמינים באותה אמונה כשלנו, או שהם נראים דומה, אוכלים דומה, עובדים באותו מקצוע.
להגנה זו יש פתיל קצר. מחר, שכני הדומה לי בכל קם כנגדי על עניין פעוט כמו מקום החנייה שלי, או הרגלי הניקיון של הכלב שלי. וכהרף עין הדומה היה לאחר.
להכיר במציאות הקשה זהו צעד של התפקחות. להכיר שהעולם מלא באחרים שרוצים אחרת, חושבים אחרת, חולמים אחרת, זהו צעד קורע. יקום האדם שלא חש לרגעים שהוא עומד לבדו ביער ומסביבו מעגל של זאבים משחרים לטרף.
אם אין אני לי מי לי, מגלה האדם הבודד את מה שגילו לפניו דורות רבים של אנשים. יכול אדם לבלות את כל חייו באשליית בדידותו זו. יכול אדם כל חייו לפגוש כל אחר מתוך השאלות- מה הוא עומד להמית בי? מה הוא רוצה לקחת ממני? כיצד אוכל לקבל את מה שאני צריך במחיר הנמוך ביותר?
האם יש דרך להיפגש? דרך אמיתית להיפגש? או אולי צריכה להיות השאלה – איך נפגש? איך נהפוך מאויבים לאוהבים?
הרי כשייגמרו הסכסוכים בינינו לבין הפלשתינאים, הערבים, המוסלמים, הנוצרים, החרדים, הדתיים, החילוניים, היהודים, הקיבוצניקים, המזרחיים, תושבי הישובים הקהילתיים, תושבי הערים, העניים, העשירים….
עדיין תעמוד השאלה בעינה: איך אפגוש אותך? איך תפגוש אותי?
כולנו מכירים את אמרת חז”ל: איזהו גיבור? הכובש את יצרו. מעטים מכירים את ההמשך: איזהו גיבור שבגיבורים? ההופך אויבו לאוהבו.