נעמי, רות וערפה – על פרשת דרכים והאלה המשולשת

 התמונה הזכורה ביותר ממגילת רות שאותה קוראים בשבועות, היא זו שבה נעמי נפרדת משתי כלותיה ומבקשת מהן לשוב לבית אמן. ערפה בוכה, מפנה עורף ושבה על עקבותיה, רות בוכה ודבקה בנעמי.

כך כתוב:

וַתאֹּמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיה, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָה לְבֵית אִמָהּ; יַעַשׂ יְהוָה עִמָכֶם חֶסֶד, כַאֲשֶר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָדִי. יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאן מְנוּחָה, אִשָה בֵּית אִישָהּ; וַתִשַק לָהֶן, וַתִשֶאנָה קוֹלָן וַתִבְכֶינָה. י וַתאֹּמַרְנָה-לָהּ: כִי-אִתָךְ נָשוּב, לְעַמֵּךְ. וַתִשַק עָרְפָה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָבקָה בָהּ.

שלוש נשים אלמנות בפרשת דרכים. זוהי פרשת דרכים לאומית, תרבותית וגם אישית.

רות ונעמי ישובו לשדות בית לחם, רות תינשא לבועז, ותהיה סבתו של מלך חדש בישראל והמגילה תיקרא על שמה. היא תהפוך לסמל של נאמנות ושמה של ערפה יהיה לגנאי

שינוי תרבותי-דתי

אנחנו נמצאים בתקופת שפוט השופטים – באלף הראשון לפני הספירה. זוהי תקופת ההתנחלות בארץ שמאוכלסת בעמים רבים ושונים, שלהם דת פאגנית. במואב מתקיימת עדיין שושלת אימהית (מטריליניארית) – המבוססת על בתי-אם.

באמירה של נעמי לכלותיה – לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָה לְבֵית אִמָהּ, אפשר לראות את מפגש התרבויות– בין הפטריארכיה ודת האל האחד הנהוגה כבר בתרבות היהודית לבין  תרבויות פאגניות מטריכאליות המקדשות את האלה.

במחקריהם של אנתרופולוגים על חברות קדומות אלו הם מציינים כי הקהילה מבוססת על בתי אם, שם גרה האם עם בניה ובנותיה שעוזרים אחד לשני בגידול הילדים. כשאישה עוזבת את בית האם ומקימה בית עם גבר, היא חופשייה תמיד לחזור לבית אימה אם הגבר לא מספק לה את צרכיה ודואג לילדיהם. היא יכולה גם לזרוק אותו מהבית. כשהיא שבה לבית האם היא תמיד תתקבל בברכה ולא יכריחו אותה לחזור לבעלה גם אם לא מסכימים עם החלטתה.

ערפה היא לא אישה קשת עורף וחסרת מעוף, אלא כזו שחוזרת לבית אמה, לדת המטריאכלית, בעוד רות בוחרת לעזוב את הדת הישנה. שלוש נשים, כל אחת מהן בוחרת את דרכה. 

זהו רגע של פרשת דרכים ושינוי, אבל אפשר גם לראות אותו כארכיטיפ האלה המשולשת -. שלוש דמויות המתוארות לעיתים קרובות כעלמה, האם והכתר, שכל אחת מהן מסמלת שלב במעגל החיים הנשי. ואפשר גם להקביל אותן לשלושת שלבי הירח.

נעמי – מלשון נעה-מ…, מייצגת את הזמן העכשווי. את ההווה. את הכאן ועכשיו. היא המרכז ומסמלת את התנועה המתקיימת בין העבר לעתיד וגם בין העתיד לעבר. נעמי היא האישה הבוגרת והבשלה – האם, המטריאכלית שמקבלת החלטות. את הלבנה המלאה.

ערפה – מסמלת את העבר. הכיוון שלה הוא – לאחור. היא מסבה את פניה, מפנה עורף וחוזרת לבית אמה. היא האישה הזקנה, שחייה עברו. היא מסמלת את הלבנה הגורעת.

רות – מסמלת את העתיד לבוא. הכיוון שלה הוא קדימה. היא זו שרואה, ושיתכן ששמה גזור משורש ראיית העתיד. היא הנערה הפורחת, הבתולית והפורייה שמבשילה לנישואין ומסמלת את הלבנה הזורחת.

כשמסתכלים שוב על הרגע הזה בין שלושת הנשים במגילת רות, עולה גם זכרה של אלה עתיקת יומן הידועה בשם היווני הקטה או הרומאי – טריוויה (שלוש דרכים).

הקטה

פטרונית פרשות הדרכים. פירוש שמה – הבאה ממרחקים. אחד מתפקידיה לעזור לעוברי האורח ולהדריך אותם. היא מוצגת כבעלת שלושה ראשים. ונחשבת לרואת כל ויודעת כל. כך  נכתב במזמור האורפי הראשון למוזות:

הֵקָטֶה אֱלוֹהַּ-שׁוּלַיִם; אֱלוֹהַּ-ההִצְטַלְּבֻיּוֹת הַדְּרָכִים;

גְּבִירַת הָאָרֶץ וְהַמַּיִם וְהַשָּׁמָיִם וְהַשְּׁאוֹל;

עֲטוּיָה גְּלִימַת כַּרְכֹּם, מְהַלֶּכֶת בְּלִוְיַת רְפָאִים אֲפֵלִים הַנּוֹדְדִים בַּצְלָלִים,

בַּת פֶּרְסֶס; יְחִידָה; שְׂאִי בְּרָכָה!

לָךְ מַפְתְּחוֹת תֵּבֵל, וּלְעוֹלָם לֹא תִּכָּשַׁלְנָה רַגְלָיִך;

עַל הַסֶּלַע הַמּוּצָק נוֹדֶדֶת בְּחֶדְוָה,

מַנְהִיגָה, אוֹמֶנֶת, בּוֹאִי לְמוֹעֲדֵינוּ,

מִשְׁאֲלוֹת-צֶדֶק לִבֵּנוּ הַצְלִיחִי בִּמְהֵרָה,

קַבְּלִי אֶת מַתְּנוֹתֵינוּ, וּבָרְכִי אֶת הֶעָשָׁן הַמִּתַּמֵּר לְפָנֶיךָ.

האם הכירו כותבי מגילת רות את האלה הזו כשבחרו לספר כך את הסיפור? אני בטוחה שכן. חלק גדול מסיפורי התנ”ך מהדהדים סיפורים קדומים יותר שבהם היה תפקיד מהותי לאלה ולאם הגדולה. חלק מהמשימה שלהם היא לנכס את הסיפורים ולשנותם כך שיתאימו לתרבות ולדת החדשה.  גם חג השבועות, שחוגג את ראשית קציר החיטים ואת תקופת הקציר – הוא חג או מועד שבוודאי היה נחגג גם קודם לכן. כיום אנחנו נוהגים לערוך בו תיקון – לקרוא בתורה או ללמוד תורה או כל דרך יצירתית שעולה בדעתנו. אולי אפשר להתחיל לתקן בכך שנשיב לסיפורים את הממד העמוק והרב תרבותי שלהם, ונקרא לאלה: מנהיגה, אומנת, בואי למועדינו.