חלק גדול ממה שהריצה עשתה לי בחיים לא קשור לשרירים וללב-ריאה במישור הפיזי. חלק לא פחות חשוב קשור ליכולת לצאת ממצבי נוחות ולהתנסות במצבים מאתגרים. לרדת לנחל ציפורי (ולעלות), להתעורר בבוקר ולהחליט שנוסעים לים, להתעורר ליום חופשה ולרצות לעשות משהו פיזי. להחליט שאני יכולה, שלמרות שאני עוד לא יודעת בדיוק איך לעשות משהו – אני יכולה לנסות. כל אלו לא היו קיימים בחיי במישור הפיזי. ערכתי הרבה התנסויות ולקחתי הרבה סיכונים במישורים נפשיים ורוחניים, אבל בכל מה שקשור לזיעה, מאמץ, מיומנויות גופניות – שם הלכתי לאיבוד בסביבות בית ספר יסודי.
אז נכון אני קלה יותר פיזית (עדיין לא מספיק) – אבל גם קלה יותר עם החיים. יכולה לקבל החלטות בקלילות, לשנות, להתאים, להעיז.
אני שרירית יותר והגוף מוחזק טוב יותר – אבל אני גם שרירית יותר בכוחות הרצון הנפשיים שלי ולא פוחדת מהתנגדות. למדתי מהגוף שעבודה מול התנגדות – בונה שרירים. אז אני יותר חזקה נפשית.
אני מקשיבה יותר לעצמי – אם אני עייפה, אפשר להאט, אם כואב לי – צריך להרפות, לחמם או לקרר, לנוח. אם יש המון מרץ – צריך להאיץ לתת גז על משהו.
יש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד ולהשיג – אני עדיין שמנמנה מנומנמה – אבל הי! אני בדרך ואני הולכת על זה! כלומר – רצה על זה….