במסע האינסופי שלנו סביב השמש, כל יום דרך מקצבי הלילה והיום, כל שנה דרך מקצבי העונות. אנו עוברים מדי שנה את נקודת השיוויון האביבית. בנקודה הזו, שווים כוחות האור והחושך, שווים שעות היום ושעות הלילה.
ומכאן הולך וגובר האור. יותר ויותר שעות חושך נכנעות ומוותרות, מאירות את תוכנן. מתעוררים ויוצאים לאור הצבעים, הצורות והמרקמים על כל שפע האפשרויות שלהן.
אדום, כתום, ורוד, צהוב. עגול, ישר. זהו פרח, זהו עץ, זהו בית, זהו כביש. לכל עצם ומראה יש זהות מוגדרת. לכל אדם מראה ייחודי.
באור חוגגים המגוון, השונות והאינדבדואליות.
האור הולך וגובר, יותר ויותר שעות הולם העולם החומרי, מתדפק על שערי החושים שלנו וקורא לנו לצאת החוצה אל העולם. לפעול, להתייחס.
ולאור היום נרדמת המהות. מתקיימת רק בצללים, נושמת בשאריות החושך. וגם אלו ילכו ויעלמו ככל ששעת הצהריים תתקרב והשמש תעמוד ברום השמים.
שעות הלילה, מביאים אחדות. בחושך כל הצבעים, כל הצורות מטשטשים, הופכים לאחד. תחת שמיכת הלילה, נחים החושים, נגוז עולם החומר ונפתחים שערים אחרים, שערי ממלכות שבהם ערים הכוחות שאורגים וטווים, פורמים ושוזרים שוב ושוב את החומר.
ובנקודה ששווים האור והחושך, שכוחות הצורה וכוחות המהות זהים, שם אפשר, לשבריר של רגע לאחוז בשני החלקים, לתפוס ביד אחת את קצה זנב השמש ובשניה את חרמש הירח. בשלמות המתגלה ללב נראים כוחות האור וכוחות החושך , פועלים כל אחד בדרכו שלו, ההפוכה, כדי להשיג בדיוק את אותו הדבר. אין לדעת אם המהות היא הנסתרת או דווקא זו הגלויה, מפני שלרגע, כל הקיים מתהווה.
ומבעד לנקודת השיוויון אפשר לשמוע את קולו של הבורא לוחש את שמו המפורש.
125 מרץ 2000