מפגשי הראשון עם הפיות, והפעם הראשונה שלמדתי מהן את שיעורי הטבע, אירע כך:
השיחים בערו באור אחר צוהריים מוקדם, ואני יצאתי לגן הציבורי שליד ביתי.
שמתי פעמיי אל ארגז החול. אימי לא הייתה לידי, משום שחמקתי ממנה. זה היה הצעד הראשון האמיץ שלי החוצה, לגלות את העולם לבדי, ולבי פרפר מחרדה, כי ידעתי שהיא תדאג, אך עם זאת ידעתי שאני רוצה לתור את העולם לבדי. משהו חיוני בחיי עדיין לא התרחש, ועליי למצוא אותו.
גן השבילים כולו ריקד בזהרורים של אור חם וצל קריר וירקרק, וכל שביל היה סודי ומפתיע, מענג וכפוקע מהבטחות להרפתקאות שלא ישוערו. מתוך השבילים המתפצלים הרבים, בחרתי בזה שמוליך לארגז החול. רגל שמנמנה אחר רגל שמנמנה, פסעתי בשביל ומעין התפעמות נעימה אחזה בי כשראיתי שאכן הגעתי למקום הנכון. ערימת חול ים חדשה ונעימה נשפכה ביום שלפני אל תוך הארגז. התיישבתי לידה והתחלתי לחפור בחול הרענן.
שיחי ההרדוף שליד הארגז זהרו ודבורה הדגימה לי כיצד היא מלקטת אבקנים. הרגשתי שהיא מלמדת בכוונה יתירה וכשלא הבנתי, חזרה על הפעולה למעני. הבטתי בתשומת לב והקשבתי לזמזום שאמר: “הנה, כך, כך מלקטים, שימי לב.”
הדבורה זהרה בשמש והשערות שעל גופה יקדו כזהב.
המשכתי לשבת, חופנת חול חם בכפות ידיי. מסננת ומביטה בכל הקסם שמסביב. הכול היה טוב וחמים. זרימת החול הזהוב בין אצבעותי היתה מענגת, כשאצבעותי נתקלו בחפץ קטן, הבטתי בו בעניין.
זה היה מטבע זעיר, עם שולים מחוספסים, בדיוק בגודל שבין אגודל לאצבע של ילדה קטנה. כשהחזקתי את המטבע בין שתי אצבעות, הוא כוסה לגמרי, ויכולתי לראות אותו רק מצידיו המעוקמים של העיגול. בתחילה שמתי אותו בפה וטעמו היה חמים. חשתי שאני יכולה לנקב בשינים חור קטן במתכת הרכה. טעמתי קצת את האפשרות הזאת. אחר כך התבוננתי היטב במטבע הנוצץ מרוק. הוא היה יפהפה בגון הזהב. אותיות מסתוריות היו חרוטות עליו החלטתי לשמור לעצמי את המציאה. כיצד? מטבע כל כך קטן עלול ללכת לאיבוד… ישבתי זמן-מה כשהמטבע אחוז בין אגודל לאצבע, אחוזת התרגשות על כך שמצאתי אוצר כל כך יקר. זמזום הדבורים מסביבי גבר וחשתי צורך לחזור הביתה.
כשחזרתי, אימא עדיין היתה במטבח ולא שמה לב שנעדרתי. כשהמטבע עדיין אחוז בין אגודל לאצבע, ניסיתי להראות לה את המציאה. היא התאמצה להעמיד פנים שהיא רואה אותה, אבל צליל בקולה העיד שאינה רואה כלל, והדבר הטריד אותי.
בערב אבא השכיב אותי לישון וגם הוא לא ראה את המטבע האחוז בין שתי אצבעותי. בלילה הגיעו “חבריי הדמיוניים”. בסלון בית הוריי התקיים נשף פיות ופיונים ובו רקדנו עד שהתיישבתי תשושה על הכורסא בסלון ונרדמתי מכורבלת בתוכה. כשהורי התעוררו בבוקר, הם תמהו לראות אותי ישנה בכורסא העמוקה שבסלון. בגיל שלוש עדיין יש לילדים אמון רב במבוגרים. למרות החוויה המאכזבת עם המטבע, התחלתי לספר להוריי בשמחה על חבריי החדשים ונתקלתי בחומה.
אימא ואבא הביטו בי בדאגה, ואימא אפילו הניחה כף יד צרה ויבשה על מצחי כדי לוודא שאני בריאה. הם התלחשו בדאגה ביניהם והסבירו לי שאלה סתם חלומות שלא צריך להאמין בהם. אבל לי היה המטבע להוכיח את צדקת דבריי. מדי בוקר התעוררתי עם שחר הבטתי בו והתפעלתי מיופיו. האותיות “שדי” היו מוטבעות בו. ניסיתי מאוחר יותר להבין מה משמעות האותיות הללו, אך ההסברים שקיבלתי לא הניחו את דעתי.
בהמשך גיליתי שגם חבריי האחרים דחו את הקסומים ולעגו להם, כך שנאלצתי לשמור אותם בסוד שביני לביני. הפיות מצדן, כיבדו את הצורך בסודיות, ורק הראו לי מדי פעם מרחוק עלה נוצץ או כנף בוהקת בכחול של עורבני, ובכלל, נצנצו לי מן הטבע כדי להזכיר את קיומן. פעמים אחרות נערכו מסיבות שבהן השתתפתי, אך איני זוכרת אותן באותה בהירות כמו את הנשף הראשון.
עולם הפיות נגלה לי אז, אך נסוג בהדרגה אל ערפילי עולם הילדות. עם השנים, מרוב הצורך להסתיר, שכחתי בעצמי את דבר קיומן. אבל לא לגמרי. משהו בתוכי תמיד נשאר קשוב. זווית העין תמיד ארבה לתפוס את נצנוץ האור שמסמן “כן. כאן. לכאן תפני”. היכן שהזהרורים התוו דרך, לשם פניתי, וכך בחרתי את המשך דרכי בחיים. על פי סימני האור, אך בלי לזכור את הפיות עצמן.
עכשיו, כשאני חושבת על מתנת הפיות, אני תוהה מדוע נתנו לי מטבע מכושף דווקא? ולמה היו רשומות עליו האותיות “שדי”? הרי כבר בתקופת התנ”ך השתמשו במילה שדיים במשמעות של חזה אישה.
את המטבע עצמו (שהוספתי זמן מה לשאת, אחוז בין אגודל ואצבע), איבדתי לבסוף. הורי שכנעו אותי להניח אותו למשמרת בתוך כוס הכסף של יין הקידוש ומשם נעלם. כל מה שנשאר בכוס היה פירורים אפרפרים קטנים דומים לכדורי אבק, שנעלמו גם הם עד מהרה. בכיתי מאוד לאחר שהתברר לי שהוא נעלם.
מַטְבֵּעַ קָט,
שַׁי פֵיוֹת
מַרְאֶה אֶת הַדֶּרֶךְ
אֶל שְׁבִיל הָאוֹרוֹת
