12.1.2024 השבוע קיבלתי בשורה משמחת ומרגשת. קיבלתי, כלומר הספר, מלגה מקרן חבצלת, מבית הקיבוץ הארצי. כשפניתי לקרן, אי שם בראש השנה, לא שמתי עליה יהבי. אמנם זו פעם ראשונה כמעט שאני אכן עומדת בקריטריון (חברת קיבוץ), אבל ניסיוני בחיים הוא שבדרך כלל מתברר שאני יוצאת מן הכלל. כך שממש התרגשתי שקיבלתי את הבשורה והרגשתי את כל אבות ואימהותי הקיבוצניקים טופחים על שכמי ואומרים לי: כל הכבוד! ויש משהו בספר הזה שעושה שלום עם הקיבוץ ואפילו אהבה. שאני עומדת וטופחת על שכמם של הוותיקים ואומרת להם: כל הכבוד לכם! ככה שהמלגה, מעבר לעזרה הכספית, היא לחיצת יד לשלום וברכה. הגל המשמח הזה החזיר אותי ואת העורכת ל”אותו הדף” כמו שאומרות. התברר שהתגובה שלה, “אני רוצה שתהיי יותר נוכחת בספר” גרמה לי לתגובת טריגר של עוינות וניתוק, שגרמה לה להיבהל ולי עוד יותר וכך שייטנו לנו במסלולים הולכים ומתרחקים, כל אחת משוכנעת שהשנייה נטשה. שוחחנו, צחקנו ויישרנו קו. אולי עכשיו אנחנו באמת על הגל. ומיד כתבתי עוד שירים, כאילו אין מספיק כאלו בספר… זו גם הזדמנות להודות לשלוש מלאכיות שקראו את כתב היד ושלחו משוב שחימצן אותי בימים קשים: תמי צרי, אפרת לאור וגלית בידרמן. החזקתן לי את הראש מעל המים! וגם לכל מי ששלחה מילה טובה לעידוד, גם אם אני לא עונה (ובמיוחד אז), תדעו שזה מגיע אלי, אני פשוט בצלילה עמוקה. השבוע גם נתתי לספר קונסטלציה מערכתית משלו. מה זה אומר? בשבילי קונסטלציה היא חומר מרחיב תודעה שאני משתמשת בו לעתים רחוקות ורק שצריך. זה אינו חומר, אלא תהליך שבו נבחרים ייצוגים לנושאים שונים או לאנשים ומתפתחת מערכת חקירה של הקולות השונים. וכך מצאתי עצמי עומדת רגע אחד, לקראת סיום, על בד שחור, שעמד די בצד, ושייצג את “נועה וכל הסיפורים המשונים שלה” והתבוננתי על הייצוגים האחרים: על הבד החום שייצג את קולן של הסבתות שלי שצקצקו באידיש, עוטות סינר ומקנחות אפים מנוזלים, על הבד האדום שייצג את “העדויות” של חברי משמר העמק מעשרת ימי המערכה באפריל 1948, שורדים ומתפכחים, שומרים על העמק וכותבים לדורות הבאים, כלומר, למשל אלי, על הבד התכלת שייצג את “בנות מרים”, כך אני מכנה את הנשים החכמות שהיתה להן דת מטריכאלית משגשגת שמרים הנביאה היתה המנהיגה שלהן, ושעל פי מיטב ידיעתי והמצאתי, סגרו את הבסטה במעמד הר סיני, נרצחו וירדו למחתרת, כדי לפנות מקום לדת הפטריכאלית של משה.
והנה אני עומדת לי על “האני” שלי, קצת מרחוק ומבינה שקולי שייך לקולם וקולם שייך לקולי, וש”אני” חשובה כרגע רק במידה שאני מסכימה לשרת את הסיפור הגדול יותר. חברת קיבוץ, משרתת. לא משנה. אני.
וסיפור אחרון אחרון לשבת, בימים אלה, אני משובצת בסידור העבודה האישי שלי לתרגום ספר ששמו בעברית יהיה “עוצמה פראית – גלי את קסם המחזור החודשי שלך והעירי את הנתיב העוצמה הנקבי. כתבו אותו אלכסנדרה פופ ושרניי הוגו ורליצר מייסדות בית הספר האדום. אחד הדברים המעניינים שהן כותבות עליהן הוא חוויה מיוחדת שנשים עוברות טרום הדימום הווסתי הראשון שלהן. אלכסנדרה מעידה שהיא היתה שלושה ימים ב”אורות”.
אז שיר לסיום, בהשראתן, שְׁעַת צָהֳרַיִם קוֹפַחַת בַּקַּיִץ הוֹלֶכֶת בְּבֶגֶד יָם לִבְרֵכַת הַשְּׂחִיָּה הַחֲדָשָׁה בַּקִּבּוּץ. וּלְפֶתַע, כֻּלִּי גְּבוֹהָה וּמְאִירָה וְקַלַּת רַגְלַיִם, קוֹפֶצֶת כְּהֶרֶף עַיִן עַל פְּנֵי שְׁתֵּי הָעֲלִיּוֹת הַתְּלוּלוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ. בְּרוֹשִׁים בַּשְּׂדֵרָה רוֹחֲשִׁים: כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ הִיא הַנַּעֲרָה, בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְקוֹרֵאת, בִּתִּי, בִּתִּי. הָעוֹלָם שָׁר הַלֵּל וּמַכִּיר אוֹתִי עַל בֻּרְיִי. אֲנִי מְדַמֶּמֶת בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. שבת שלום, בשורות טובות! | 
