למה זה קרה לי? למה זה לא קרה לי? מדוע התנהגתי כך? מדוע לא התנהגתי כך? מה עשיתי שזה מגיע לי? מה לא עשיתי שזה מגיע לי? למה למרות שעשיתי זה לא מגיע? זה כל מה שיש בחיים? כל החיים עבדתי כל כך קשה, השתדלתי ובשביל מה? למה לא עשיתי את מה שרציתי לעשות?
היכולת לערוך חשבון נפש היא יכולת מהותית להתפתחותנו כבני אדם ולכן היתה צריכה להיות חלק מחיי היום יום שלנו כמו אימון גופני ותזונה בריאה. אם נחכה שבעיה או אסון או סוף החיים ידפקו בדלת שלנו, כדי לעצור ולהתבונן בחיינו – נגלה שכשהרגע מגיע, אנחנו לא מספיק מוכנים לקראתו.
עונות חשבון הנפש הן בסוף כל יום, כשהשמש שוקעת והיום נגמר, בסתיו כשהקיץ חולף ומתחיל מחזור חדש ובסתיו החיים – כשאנו מבינים שהסוף קרב.
יום כיפור נוצר כשעצם הצום והתענית הפיזיים היו מספיקים כדי להתניע תהליכים נפשיים. גם היום זה יכול להיות כך, אבל לא פעם הכל נשאר במישור הפיזי בלבד ואנו מרוכזים סביב הקושי הגופני בלבד. ועדיין – יש משהו ביום כיפור, בשקט שלו, בעובדה שכן הכל עוצר, שיכול לאפשר לנו לעשות חשבון.
אנו חיים בזמנים שבהם הכל פועל כנגד היכולת האנושית לעצור ולחשוב על מה שהיה, לעבד חוויות, להסיק מסקנות, ליצור שיפוטים ולהחליט החלטות להמשך הכל מואץ וחוויה גוררת חוויה, עוד חדשות, עוד אירועים, עוד סמס מגיע, עוד תמונה עולה, עוד לייק נלקק.
חשבון נפש דורש זמן, פינוי מרחב, התכנסות פנימה, יכולת התבוננות, סבלנות, אומץ לחוות חלקים פחות נעימים ואמונה – שהכל לטובה ושתמיד, גם בנשימת חיינו האחרונה (כמאמר השיר) אפשר להתחיל מהתחלה.
הצעד הראשון בחשבון נפש הוא קודם כל פשוט לראות ולהכיר מה היה, מה קרה, מה קדם למה. זוהי חוויה בסיסית של התבוננות ושיחזור. לא פעם עצם הפעולה הלכאורה פשוטה הזו מגלה לנו הרבה מאד על מה שקרה, כי מסתבר שבזמן שחווינו דברים לא היה לנו מספיק זמן לשים לב, או ששמנו לב רק לדברים מסויימים ולא לאחרים. אנחנו יכולים להבין יותר מניעים, ודפוסי פעולה שלנו ושל אחרים. לפעמים אנחנו מגלים דברים מאד מפתיעים על עצמנו, על תהליכים ועל הקשרים של דברים שלא נראו קשורים קודם לכן.
כנגד צעד זה פועלת ההאצה שמציפה בעוד ועוד מידע ומשכנעת אותנו שלקחת זמן להתבוננות זה בזבזני.
הצעד השני – והרבה פעמים הוא מתרחש במקביל הוא הצפה של דברים שלגביהם אנחנו מרגישים אשמה. מסתבר לנו מה שאנחנו רוצים להדחיק את העובדה שטעינו, שגינו, עווינו, חטאנו ובקיצור – לא היינו כפי שרצינו להיות. בין אם בקטנה ובין אם בגדולה.
הנפש מתקוממת, אף אחד לא אוהב להרגיש אשמה והחברה שלנו, כמו האופן שבו היא מאיצה ומונעת מאיתנו לעצור ולעבד את מה שחווינו, כך גם היא בעד להרגיש טוב עם עצמנו – וזה כולל להדחיק את האשמה. אבל אין מנוס מלעבור דרך שלב של מפגש עם חלקים של עצמי שבהם אני לא כל כך גאה ושהייתי רוצה לנהוג אחרת. וזה כמובן דורש אומץ לב וכנות.
אבל גם אמונה. לא משנה איך תקראו לזה, אם יש לכם אמונה שהאדם תמיד יכול להתפתח, אתם מאמינים בחלק הגבוה של האדם, בחלק הרוחני שלו. בלעדיו אין טעם לעשות חשבון נפש, כי אין סיכוי שיצא משהו טוב מזה. אפשר רק להדחיק ולהסתיר או להלקות ולהרגיש אשמה – ובשני המקרים שום שינוי אמיתי לא באמת יקרה.
הצעד השלישי קשור למפגש עם האהבה והיכולת לסלוח. זוהי היכולת לראות שמעבר לאשמה יש תמיד כוונה חיובית ושאם נצליח להתחבר אליה נוכל למצוא כוחות של תקווה, אהבה ומחילה – לנו ולסובבים אותנו.
בספר הנפלא “בחזרה ממחר”, מספר ג’ורג’ ריצ’י על חווית המוות הקליני שלו ועל המפגש שלו עם מי שהוא מכנה בשם עמנואל, ישות אור מלאת אהבה שפוגשת את ג’ורג’ וביחד איתה נפרש סיפור חייו ושניהם מתבוננים בו – “כל פרט ופרט מעשרים שנות חיי היה שם… ובד בבד עם התבוננות חובקת על זו הדהדה השאלה – מה עשית בחייך?” המפגש עם עמנואל מגלה לג’ורג’ משהו עמוק על החיים ועל אהבה ואם תמשיכו לקרוא תגלו מה הוא עשה עם החוויה הזו בהמשך חייו הארוכים. הנוכחות האוהבת מאפשרת לחשבון הנפש להיעשות ולאהבה להתגלות.