אליזבת שרלוט נולדה ב-27 מאי 1652 בטירת היידלברג בת שניה, אחרי אח בכור, לצ’ארלס לואי מושל הטירה הנבחר ואשתו שרלוט.
בילדות נודעה בשם איזולטה – תערובת של השמות אליזבת ושרלוט. שנה לאחר לידתה אביה החל בקשר ארוך עם פילגשו שילדה לו במהלך השנים 13 ילדים. כשאמה גילתה את הרומן היא תקפה את הפילגש באלימות וכתוצאה מכך כלא אותה בעלה בדירה למשל כל ימי חייה. בנה ובתה נשלחו לגור עם סופיה, דודתם, אחותו של האב, בהאנובר. איזלוטה היתה בת 5 כשעברה לגור עם סופיה.
היא תמיד זכרה את הזמן עם דודתה כמאושר בחייה, וקשר המכתבים שלהן עמד לאורך כל חייהן. כשהיתה בת 11 נאלצה איזלוטה לחזור להיידלברג ולהתגורר עם אביה ואמה החורגת וילדיהם הרבים.
בגיל 19 נישאה בשידוך לפיליפ, אחיו של מלך צרפת שהתאלמן מאשתו. הנישואין התגלו עד מהרה 
כבעייתיים, ונטיותיו ההומוסקסואליות של היו ידועות היטב בחצר המלכות. במכתביה מדווחת איזולטה כי לשם בצוע “המעשה ההכרחי” איתה הוא נזקק ל”מחרוזות ומדליות קדושות עטופות במקומות המתאימים.” אבל המעשה ההכרחי התבצע וסיפק את הדרישה עם לידתם של שני יורשים ממין זכר. בהריונה השלישי, נפטר הבן הבכור ואיזולטה סבלה מדכדוך ובריאות לקויה. לאחר לידת בתה, החליטו בני הזוג המלכותיים להפסיק את יחסי האישות בינהם. פיליפ יכול היה לפנות למאהביו הרבים ואיזולטה לכתיבה.
“אני יכולה להשלים עם זה, שמסייה מבזבז את כספו בהימורים, אבל לפעמים הוא נותן 100,000 פרנקים במכה לאחד ממאהביו, וכל המעמסה הכלכלית נופלת עליי ועל הילדים. זה בכלל לא נעים, ושם אותי במצב שבו, כפי שאלוהים עדי, עלינו לחיות אך ורק על צדקתו של המלך, וזה דבר אומלל.”
מכתביה, בעיקר לדודתה סופיה, יוצרים תמונה חיה של החיים בתקופת שלטונו של לואי הארבעה עשר. הם משקפים את ניכורה מבעלה, כמו גם את יחסים החמים עם המלך, בנה, בתה ושתי בנותיה החורגות.
בתה הצעירה של מאדאם דה-מופסן פילגש המלך נישאה לבנה, למרות התנגדותה העזה של איזולטה שסלדה מפילגשי המלך ומילדיהם הלא החוקיים.שום פיצוי לא הפיס את דעתה. כשהתברר לה שבנה הסכים לנישואין, היא סטרה על פניו בחצר המלוכה לעיני כל והפנתה את גבה למלך.
“אם, על ידי שפיכת דמי, היה ניתן למנוע את נישואיו של בני, הייתי עושה זאת ברצון, אבל מאחר וזה נעשה, אין לי שום רצון אחר מאשר לשמור על הרמוניה.” כתבה.
כשהיתה בת 49 נפטר בעלה משבץ, לאחר שמוקדם יותר, היה לו ויכוח סוער עם אחיו המלך.
לאחר מותו של בעלה, חששה איזלוטה שהמלך ישלח אותה למנזר, כפי שנקבע בחוזה הנישואין שלה, אך היא נשארה בת בית בחצר והורשתה לשמור על נכסיה ועל מעמדה.מבעלה, ירשה הכנסה שאליה הוסיפו לואי הארבעה עשר ובנה. זמן מה לאחר מותו של פיליפ, היא כתבה:
“אם אלה הנמצאים בעולם הבא יכולים לדעת מה קורה בעולם הזה, אני חושב שהוד מעלתו בעלי, היה מרוצה ממני. עברתי על חפציו ומצאתי את מכתבי המאהבים שלו ושרפתי אותם מבלי לקרוא בהם כדי שלא ייפלו לידיים של אנשים אחרים… כמו כן המלך מנחם אותי כי אחרת לא הייתי יכולה לסבול את מצבי. כשהמלך מדבר על אדוני הוא נרגש מאד”…
בת 63 ולאחר מותו של לואי הארבעה עשר , מונה בנה להיות יורש העצר המלכותי. איזלוטה, למרות 
מעמדה הרם והשחרור מנכלולי החצר, המשיכה להתלונן מדי יום במכתביה על החצר המנוונת:
“אני מאמינה שההיסטוריה שיכתבו על חצר המלוכה הזו, לאחר שכולנו נמות, תהיה טובה ומשעשעת יותר מכל רומן, ואני חוששת שאלו שיבואו אחרינו לא יוכלו להאמין לסיפורים המתרחשים כאן ויחשבו אותם לסיפורי מעשיות.”
איזלוטה נפטרה בגיל שבעים ב -8 בדצמבר 1722. צאצאיה מבנה ובתה ייסדו שושלות מלכות.
ספר המבוסס על מכתביה יצא 150 שנה מאוחר יותר.
הערה ביוגרפית: איזולטה היא אחת הנשים הראשונות שכותבות בכתיבה ביוגרפית, דרך אמנות כתיבת המכתבים יוצרת הסטוריה חלופית-אישית המתארת את הווית החיים ואת התככים והיחסים האנושיים. מכתביה הם לעתים וולגרים, לעתים משעשעים ותמיד מלאים בכושר אבחנה חד. ככזו היא מבטאת רוח של תקופה שבה הנישואין היו לצורך הקמת יורשים, מאבקי כוח היו חלק מהווי החיים ואישה היתה יכולה להכלא אם לא שלטה ברוחה ובזעמה.