הפעם הראשונה ששמעתי על מרים המגדלית היתה כשראיתי את הסרט ישו כוכב עליון שצולם בישראל בשנת 1973 הייתי בת 12 כנראה, בדיוק בגיל המתאים והשיר של מרים המגדלית ריגש אותי מאד. כנראה שידעתי בתוכי – שהוא גם היה גבר, פשוט גבר.
אחר כך פגשתי בה שוב בספר צופן דה וינצ’י של דן בראון שיצא בעברית ב 2003 או בספרי סדרת המיוחלת של קתלין מקגואן שיצא חמש שנים מאוחר יותר ב-2008. אני כמעט בטוחה שהתעניינתי בה עוד קודם לכן. אם כי לא ברור לי איך ולמה. מרגיש לי שתמיד ידעתי שהן בברית הישנה והן בברית החדשה – יש הרבה יותר ממה שגלוי לעין. ובמיוחד החלק של הנשים.
צופן דה וינצ’י המם אותי עם כל הממבו-ג’מבו הסודי שלו. כמו לקרוא את ערפילי אבלון בגרסא הגברית. רוברט לנגדון רוצה למצוא את הגביע הקדוש, זה שמחפשים גם אבירי המלך ארתור. לפי הספר, והגביע הוא סמל למריה המגדלית, שנשאה ברחמה את הבת של ישו. מרים ברחה אחרי הצליבה והגיעה למרסיי, שם ילדה את בתה שרה. במהלך השנים הפכו צאצאי ישו ומריה מגדלנה לשושלת המרובינגית של צרפת.
עשרים שנה לפני צאת הצופן, יצא לאור הספר: דם קדוש, גביע קדוש שכתבו מייקל בייג’נט, ריצ’רד לי והנרי לינקולן שחושף לכאורה קונספירציה דומה.
הסיפור, דרך אגב, שמרים המגדלית הגיעה למרסי ביחד עם בני לוויה – מקובל בנצרות. שלושה אפיפיורים אישרו שהיא אכן קבורה בצרפת.
כל העניין של שושלת שדמה קדוש – נראה לי לא תואם למאה העשרים ואחת. אני מסתפקת בלהחזיר למרים המגדלית, ודרכה לנשיות ולנשים את תפקידן המהותי בפולחן הרוחני.
הגיע הזמן שהגביע יחליף את הלהב. (ספר חובה נוסף של ריאן אייזלר)
עלייה לרגל בעקבות מרים המגדלית, 22 ביולי
יום ראשון, מרסי
וויליאם שהוא דרואיד מודרני לקח אותנו לביתו, שהחצר שלו היתה פעם חלק ממנזר. בקפלה זעירה עדיין ניצבת מאז דמותה של מרים המגדלית. כמו פיה עתיקה, כמו אלה.
ווילאם שהיה בעבר מנהל בית מלון הוא היום חוקר של מקומות מקודשים וביתו מלא בקריסטלים ומפות של צירים אנרגטיים. הלכנו איתו לשתי כנסיות. יש לי איזו משיכה ודחייה מכנסיות ולכן אולי אני לא זוכרת את השמות. בשנייה, ירדנו לקפלה שנמצאת עמוק באדמה. אלו הם בעצם המקומות המקודשים העתיקים שעליהם הוקמו הכנסיות. מערות או מעיינות טבעיים, שערים לאמא אדמה שיוצרים חיבור וקשר. במקום היה שקט יוצא דופן ובזמן שטל ווילאם קראו ודיברו על ההיסטוריה של המקום, אני שקעתי לי לנמנום מדיטציה שבסופו מה שנשאר לי הוא המשפט: ואיפה המים?
לעת ערב מגיע מיסייה לוי, הנהג שלנו לקחת אותנו לסנט בום. המקום נמצא מרחק לא גדול על המפה, אבל שום אמצעי תחבורה לא מגיע אליו ומובילה אליו דרך הרים פתלתלה. למיסיה לוי זה לא מפריע בכלל להסתכל בנייד שלו, להשתמש בגוגל תרגום כדי לתקשר איתנו. הוא אומר שהוא לא יהודי, למרות הלוי, אבל זה עוד ישתנה. אנחנו מגיעות לאכסנייה של סנט בום בדיוק לארוחת הערב: פיצה עם נקניק וסלט עגבניות. אבל הישיבה כמו בחדר האוכל עם שלל א-נשים מפצה על הכול. אנחנו מתחברות מיד לג’ינה שהגיעה מלונדון ומבינה גם צרפתית.
מסקנה של היום הראשון – מקומות קדושים יש בכל מקום שמתחתיו יש מקום קדוש.
יום שני 22.7
זהו היום של מרים המגדלית. בין אם זה יום ההולדת שלה ובין אם יום העלייה השמיימה – זה היום שבו חוגגים ועולים לרגל ומתפללים עבורה. אנחנו מצטרפות לתהלוכת עלייה לרגל למערה שלה, שנמצאת 
על ראש ההר.
בארוחת הבוקר שכוללת קפה ולחם עם חמאה וריבה, אנחנו מדברות עם ג’ינה ועם נשים שהגיעו לעלייה לרגל. בחוץ מחכות לנו קבוצה של נשים בלבן, שנאספו סביב מתקשרת. אני יוצאת לפגוש אותן והן חייכניות ונרגשות ולא מבינות אף מילה באנגלית. טל ואני מחליטות שנלך בלי להשתייך לאף קבוצה. מרגש לראות את כל הא-נשים השונים שמגיעות לכאן, מכל הצבעים, המסדרים והגילאים. ובכל זאת נראה לי ששתינו היהודיות הישראליות היחידות (וקרן שהגיעה גם, אבל הלכה גם בנפרד). המחשבה שאני יהודיה בתהלוכה נוצרית מפריעה לי, אבל אני גם נזכרת שמרים היתה בדיוק כמוני. הטיפוס מאתגר ואני שמחה שהחלפתי לשמלה קצרה, גם אם היא לא לבנה. בשלב מסויים נשות הקבוצה שנושאות איתן דגל שלום ומקפידות ללכת בראש התהלוכה לפני הכמרים – קוראות לטל ולי ומבקשות שניקח את הדגל ונוליך את התהלוכה. טל מתרגשת מהמעמד ואני לא ממש. כאילו טבעי לי להחזיק דגל וללכת בראש. לא מרגישה שזה בעייתי מבחינת הכמרים, מרגישה שזה נכון ומוצדק.
המערה עצמה היא עצומה בגודלה. אנחנו נכנסות לתוכה למיסה שמתמשכת המון זמן. בשלב מסויים אני יוצאת החוצה, לנוח מול הנוף המרהיב ולחשוב על החיים. בדיוק קיבלתי בבוקר בשורה רפואית מטרידה (לא שלי אמנם) ויש איזו הצטרפות מקרים מוזרה כשאני בדיוק עולה לרגל ויכולה להתפלל על זה.
אחת הנשים קוראת לי פנימה ומכניסה אותי לקפלה – זו מערה מתחת המערה. לא הייתי יודעת על קיומה, אם לא היו מראים לי אותה. ושם – בעומק, מפכה מעין ונשים יושבות ומתפללות. ומולן, בלוחות זעירים כתובים שמות. אלו הם שמות של תינוקות שאו שמתו בלידתם או שהגיעו אחרי שנים ארוכות של ציפייה. אני מקווה שלא גם וגם.
בערב, אנחנו יושבות בבית הקפה שליד האכסנייה ושותות בירה עם ג’ינה. מדברות על החיים, על נדודים, על מרים, על מקומות קדושים ועל נשים שמחליטות לקחת את החיים בידיים. אנחנו פותחות קלפי אלות ואני מקבלת את יאמנז’ה – אלת הים. אני רק צריכה לצלול והכול יתבהר לי.
מסקנות של יום שני – צירופי המקרים הם הדרך של האלה להעביר מסרים. תצללי.