ביום שישי הלכנו לרוץ מירוץ חברתי בחיפה, עשרה ש”ח על כל קילומטר. עצם הרעיון שאלך לבילוי מסוג זה היה כל כך הזוי שלמרות שלבשתי את לבוש הריצה שלי – בכל זאת העברתי את הנסיעה בשתיקה רועמת. חנינו בכיכר פריז ונסענו בכרמלית בחינם. ניסיתי להיזכר לשוא בכל הפעמים שנסעתי בכרמלית בעברי החיפאי, הקבוצניקי. זכרתי הרבה פעמים כאלו – אבל לאן? ולמה? ועם מי? קיוויתי שאותות הזמן לא נראות עלי כמו שהן נראות עליה…
המירוץ עצמו היה, טוב אין ממש מלים לתאר את החוויה, גלגלנו על הלשון כמה מטפורות ולא הצלחנו. בעיקר בהשוואה למירוץ ג’ילט בתל אביב שבוע לפני כן. לעבור בדוכן הרישום הידני, לרוץ במדרגות הכרמלית, לעבור בפסאז מתחת מלון דן, כמעט בתוך גלריית תמונות, לתוך גן האם ואז שוב. אבל מה? היה חביב, לא תחרותי, לא קשה, עליז ואפשר לפרוש בכל רגע, בתנאי שעברת את המסלול של שני הקילומטר. לא ממש ריצה, אבל יצאתי מרוצה מעצם תרומתי לרמב”ם והרעיון הנחמד. חזרנו לפני האובך הביתה.
כאן בתמונה אופיינית, במדרגות הכרמלית, מאחורי הבעל.
