כל שנה, כשיוני מבשיל ומגיע, אני מרגישה איך גלי החום קוראים לי ולילדים החוצה – מחוץ לבית, לכיתה, למשרד.
נהיה קשה יותר ויותר לשמור על איזו שהיא מסגרת. כל החוקים והעקרונות נמסים, מתפזרים, מתעופפים באוויר. כמו זרעיהם של הקוצים בחצר הבית מתייבשים, מתפוררים ואחר כך עפים עם כל משב רוח, מפזרים את עצמם בעולם, הולכים הכי רחוק שהם יכולים.
בימים האחרונים האלו, כשהגן עוד מחזיק בשארית כוחותיו האחרונים ובבית הספר היסודי מתכוננים להתפזרות, ואפילו התיכוניסט שלי, שכבר בחופש, עוד נוסע לגמור משהו בבית הספר – זו הרגשה שמיתר הקשת נמתח עד הקצה כדי לשחרר את החץ אל העולם.
ואני יודעת: בשביל שהוא יעוף רחוק וגבוה צריך למתוח עד הסוף, לא לוותר לרגע, להיות כל כולי במתיחה של הרגעים האחרונים – ואז העזיבה כל כך מתוקה, כל כך מלאת עוצמה.
וכבר למדתי שאם אני לא מותחת עד הסוף, אם אני לא נכנסת לתוך האינטנסיביות של העשייה אני לא מגיעה אף פעם אל השחרור המחייה.
זה הפך לאבן בוחן: אם לא יצאתי המצד השני באופן אחר, סימן שלא מתחתי את המיתר שלי עד הסוף.
בשבילי זה לא עניין ששמור רק לחופש הגדול מול שנת הלימודים או מול פרוייקט בעבודה או מול אירוע דרמטי כזה או אחר. זה הופך להיות עניין יום יומי, שאלה קבועה שאיתה אני מתעוררת בבוקר – מה מביא לי היום הזה? האנשים שאפגוש, האירועים שיתרחשו? האם אוכל לפגוש אותם באמת, להיות שם באמת, באינטנסיביות, בכוחות יוצרים, בכל הכוחות שעומדים לרשותי? בסופו של יום, רגע לפני הצלילה לשינה, רגע לפני הקיץ היומי – אני בוחנת את מה שנולד בבוקר וכיצד הוא נראה אחרי שהיום נמתח, הבשיל ונמצא רגע אחד לפני השחרור אל החושך הלילי. כל כך הרבה חוטים נשמטו, נעזבו או לא נלקחו בכלל, כל כך הרבה חיצים נשארו מיותמים באשפתם. כל כך הרבה הנחתות הורמו לעברי ונשארו ללא מענה.
אבל אני גם רואה את הדברים שכן פגשתי ושדרכם השתניתי וגדלתי. ובכל אחד כזה – אני מבחינה באותה מחווה – הזרע מבשיל ופוקע כדי להמשיך למשהו חדש.
המיתר נמתח והחץ נורה מהקשת, הילד נולד ויוצא אל העולם, הרעיון מבשיל והופך לחומר, האדם שאני פוגשת מביא איתו זרע של רעיון, שבתוך המפגש בינינו מבשיל ומשנה את צורתו. שיפעת האביב מתייבשת והופכת לקיץ, שמפזר, מעיף ונושא אל תוכו את כל מה שבפנים, כל מה שחבוי – החוצה אל המרחבים.
עופו עופו אל העולם, אל החום, החופש, הפיזור, ההתמוססות, הפירוק, הקץ, ההתחלה.