זה היה שבוע של קרוב לים, של ריצות לאורך הים ושל הגעה לקצה המדינה. וגם של סוף הסיבוב הצפוני הנוכחי. מעכשיו ועד אמצע אוגוסט אנחנו כמו שאומרות האסטרולוגיות: “בנסיגה”.יש משהו ברחש הים שמרגיע את הנפש, או לפחות עוזר לנשום כמו שצריך. זו גם הרוח שתמיד נושבת, ברכות, בנעימות, גם כשחם. לחנות באכזיב היה גן עדן, עד שהגיע הפקח ואמר שאסור לישון שם בלילה. זה מפריע לדגים. אמר בשיא הרצינות. כאזרחים שומרי חוק, צייתנו וזזנו ואז חזרנו. ואז שוב זזנו.

את התמונות שמלוות את הפוסט הזה צילם אורי. ילד מספר 2. הוא הגיע להיות איתנו וכמו תמיד, המצלמה ליוותה כל תנועה שלנו ושל מיץ. למשל, כאן בכביסת הבוקר שבה הוא (מיץ) גילה עניין רב.
את מסלול הריצה בין אכזיב לראש הנקרה אנחנו מכירים היטב, מהימים שהיינו באים לכאן לתפוס ריצה במישור. זה מסלול ריצה מבוקש, ובכל רגע נתון, אולי מלבד בצהרי היום, יש רצים על הנתיב. היה מיוחד לרוץ עד ראש הנקרה, עד המקום שבו עוברת מנהרת הרכבת, שפעם המשיכה צפונה. ולחשוב כמה מטופש שאנחנו לא יכולים לרוץ עד נאקורה, לאכול ארוחת בוקר ולחזור.

במחשבה שניה, הפעם האחרונה שעברתי את הגבול היתה כשהייתי חיילת בצבא ההגנלה, לפני 36 שנה. הייתי מוצבת בצור, בחטיבה 300. כולה משקית ת”ש. אבל עם נשק, שכפ”ץ וקסדה. אני, שבטירונות סירבתי לירות ופרצתי בבכי מר. כל צעד על האדמה הלבנונית כאב לי. וכדי לא להפריע לרצף המסע, הנה קישור לסיפור שכתבתי לפני שנתיים, שמתאר את הטראומה הלבנונית שלי.

בשבת באו גם הבן הגדול והכלה-לעתיד. בראשון קפצה בת הזקונים לביקורון של כמה שעות, ועד השבוע הבא שבסופו נעלה שוב לירושלים, מילאתי את המצברים האימהיים שלי שכבר הלכו והתרוקנו.

על הדרך גם קפצו כמה לקוחות וחברות לשיחה על שפת הים, התקדמתי עם עוד כמה פרוייקטים ותכננתי את החופשה שלי בסן פרנסיסקו בעוד שלושה שבועות. אם יש לך המלצה שווה על משהו לעשות בעיר הערפילית הקסומה הזו – הבי לי אותה. כולל איפה רוכשים שמלת אם-החתן לחתונה של דניאל ואליה בספטמבר.

מכאן אנחנו עושים סבב קצר של משמר העמק, מענית, ירושלים – העוגנים המשפחתיים שלנו. אחר כך אני מתעופפת לי לשבועיים ומשאירה את המשאית והבית היכן שתרצה להיות.

כאן – בציורי היום שלי, שהצטרפו לריצה, דפי הבוקר, תרגילי מדיטציה, לצד השגרה הבורגנית הרגילה – עבודה עבודה עבודה, סדרה בטלוויזיה, שינה.

שבת שלום