ההחלטה הסופית לרוץ 10 ק”מ התקבלה שבוע לפני המירוץ עצמו. בהתחלה נרשמתי ל-4.2 ק”מ, קצת צניעות, בחורה בגילי שרצה רק כמה חודשים, ושאף פעם לא רצה בקבוצה יותר גדולה מ-7 אנשים – יכולה בהחלט להסתפק במועט. אבל בזמן שעבר מרגע ההרשמה רצתי שוב ושוב מרחקים יותר גדולים מ-4.2, כמה פעמים 8 ואולי 9 והיה נראה לכולם וגם לעצמי ש-4.2 יהיה קטן עלי. ובכל זאת… שבועיים לפני המירוץ חליתי ובקושי הצלחתי לחזור לרוץ, אז כבר התעצבנתי על עצמי ועל מי שלצידי שדחפתי את עצמי רחוק מדי אל העשר.
בבוקר של המירוץ, אחרי לילה חסר שינה (חלומות שאני רצה במירוץ הלא נכון) כמעט ויתרתי סופית. הסיבה לוויתור הכמעט-סופי שלי היתה משהו שאני לא יכולה לפרט בדיוק, אבל היה לה קשר למראה החולצה…
הריצה עצמה היתה לא משהו…. היה לי חם, הרגשתי רוב הזמן שאני רצה לאחור, מה שהיה קשור בעיקר לעובדה שרוב הזמן עקפו אותי. לדעתי הצלחתי לעקוף רק איש אחד ואני מודה לו מקרב הלב על כך. גם את הזמן שהשגתי אני לא מתכוונת לפרסם ברבים. יש גבול. אמנם לא הגעתי אחרונה לקו הגמר, וגם הגעתי אליו , אבל בכל זאת – רצתי המון זמן! אני חושבת ש-10 ק”מ בתל אביב הם כנראה יותר ארוכים מאשר בגליל.
שמחתי לסיים ולהבין שאני בחיים. זה באמת היה רגע גדול! לדעתי אפילו הרמתי את הידיים, בטח לפחות איזה עשרה ס”מ שזה כל מה שיכולתי. לצערי לא נקלטתי באף מצלמה, לא על קו הסיום, לא על קו ההתחלה ולא בשום מקום. מזל שבדרך חזרה, בעלי שיחיה עצר צלם.
אם מישהו היה עוצר אותי באמצע הריצה ושואל אותי מה שלומי לא היה לי באמת מושג. כנראה שאני אחת מאלו שאם הייתי מתייבשת הייתי מתה לפני שהייתי שמה לב. למזלי שתיתי כל הזמן. יכול להיות שבגלל זה גם תקדמתי כל כך לאט? לא היתה תחנת מים אחת שלא עברתי בה וסחבתי עוד ליטר מים עלי (תזכירו לי בפעם הבאה שחגורת מים זה לא הדבר הכי נוח בעולם, איך מגיעים לבקבוק שמאחורה?)
וזהו. אחרי הסיכומים, ועדות הבדיקה האישיות שמיניתי לחקר האירוע ושקבעו ש”לא באנו ליהנות” זה ההנאה החדשה, אני מתרגלת לחיים בלי יעדים ברורים. נראה כמה זמן יעבור עד הקריז הבא
