לוסי מוד מונטגומרי נולדה בקליפטון, בסוף נובמבר (1874) באי הנסיך אדוארד, אמה מתה משחפת כשהיתה בת כמעט שנתיים. אביה ששקע בצער, מסר אותה להורי אשתו, ומספר שנים מאוחר יותר נישא מחדש ועבר לגור במקום אחר.  לוסי גדלה בבית נוקשה וחמור סבר והיתה ילדה בודדה. ביומניה היא מתייחסת לילדותה כזמן שבו יצרה חברים דמיוניים רבים כדי להתמודד עם בדידותה וכך פיתחה את רעינותיה היצירתיים. בגיל 9 כתבה את שירה הראשון, ומאז לא הפסיקה לכתוב.

ב-1893 בגיל 18 השלימה את למודיה, קיבלה רישיון הוראה והחלה ללמד  בבתי ספר שונים באי. היא כתבה סיפורים קצרים שפורסמו בכתבי עת ומצאה שההוראה גוזלת יותר מדי מזמן היצירה שלה. היא חזרה לבית סבתה שגידלה אותה ושהתה איתה עד מותה. בתקופה זו החלה להגות את דמותה של אן. למרות שכבר מגיל צעיר קיבלה הצעות נישואין שונות והיו לה מחזרים אחדים (ואף הפרת אירוסין) לוסי לא מיהרה להינשא.

ב-1908 פרסמה את ספרה הראשון האסופית, והוא שהפך אותה בגיל 34  לסופרת מפורסמת בקנדה ובכל רחבי העולם. הצלחת הספר הביאה לכתיבה של ספרי המשך על חייה של אן שרלי. בגיל 35, רווקה מזדקנת נישאה לאחר אירוסין קצרים לכומר יואן מקדולנד ועברה איתו בבית הכומר. היא הייתה כבר מפורסמת, ואנשי הקהילה הכפר קיבלו את פניה בהתלהבות. לזוג נולדו שלושה בנים, בחדר השינה שבקומה העליונה. הבן השני מת בלידה כשהיתה בת 37.

במהלך השנים לקה בעלה במלנכוליה קשה. ללוסי עצמה היו התקפי דיכאון, אך היא כתבה ללא הפסקה ופרסמה 11 ספרים ומאות סיפורים ושירים.

לוסי מוד מונטגומרי מתה ב-24.4 1942 בטורונטו, קנדה. ליד מיטתה פתק המצביע על כך שהיא לא מתה מדלקת ריאות, אלא ממינון יתר של תרופות. בפתק ביקשה סליחה מהאל ומבני האדם. היא היתה בת 68.

הערת הביוגרפית

בגיל תשע לוסי מתחילה לכתוב ולא עוצרת 59 שנה, גם הפעולה האחרונה בחייה היא כתיבה. הכתיבה היא פעולה שמצריכה תודעה. כתיבתה של לוסי היא פעולה משולבת של תיעוד, המצאה ובעיקר של הצהרת נוכחות. קולה של היתומה הדחויה שמפלסת לה דרך בעולם. חייה של לוסי שזורים בתוך תחושת הזרות, האחרות של מי שהוריו אינם לבין הדחף להשתלב ולהשמיע קול. מפני שמי שהתייתם אינו ילד של אף אחד והוא גם ילד של כולם. זוהי החוויה של אן שהתחבבה על העולם כולו. על גיל תשע ועל חווית היתמות הקולקטיבית – אפשר לקרוא כאן.

ההתמודדות עם הדיכאון והאובדן שזורים וחוזרים כמוטיב בחייה של לוסי. הפערים הגדולים בין ההצלחה והרוח היוצרת שלה לבין דכדוכי החיים ותהומות העצב – שהם לא פעם נחלתם של היוצרים – מביאים עליה את סופה. כמו שכתבה ביצירתה האחרונה – באמת השתדלתי, אבל הסבל היה גדול מדי. היא תוהה אם העולם יבין. אני חושבת שאני מבינה.