עדה נולדה  ב-10 דצמבר 1815 לאן איזבל וללורד ביירון  ונחשבת לבתו החוקית היחידה של לורד ביירון. אביה, שציפה ל”בן מפואר”, התאכזב כשנולדה בתו, נפרד מאשתו חודש לאחר לידתה של עדה ועזב את אנגליה. עדה גדלה במשפחת אמה ולא הכירה את אביה. ביירון נפטר ממחלה כאשר עדה הייתה בת שמונה.

אמה של עדה שלא רצתה שבתה תלך בדרכו של אביה עודדה את לאבלייס ללימודי מתמטיקה  ואף הסתירה ממנה את דיוקנו של הלורד ביירון עד יום הולדתה העשרים. כשנה לפני פטירתו, כתב לה אביה: “אני מקווה שאלהים יעשה אותך לכל דבר בעולם חוץ מאשר משוררת, כיוון שמספיק אחד כזה במשפחה.”

חייה היו רוויים חולי, החל מילדותה המוקדמת. בגיל שמונה חוותה כאבי ראש שערפלו את ראייתה, ולזמן מה הייתה משותקת לאחר חצבת קשה, והייתה מרותקת למיטה למשך כשנה.

למרות היותה חולה היא פיתחה את כישוריה המתמטיים וטכנולוגיים. בגיל 12 החליטה שהיא רוצה לעוף. היא בחנה את האנטומיה של ציפורים כדי לקבוע את הפרופורציה הנכונה בין הכנפיים והגוף ובנתה כנפיים מחומרים שונים.

בגיל 18 הוצגה בציבור ועד מהרה פגשה את צ’רלס בבג’ במסיבה. עשה הוקסמה מהמנוע שבנה והבינה מיד את יופיה של ההמצאה שהיתה למעשה המחשב הראשון. עדה ובבג הם הפכו לידידים קרובים, כתבו זה לזו מכתבים רבים. למרות שהמכונה עצמה לא נבנתה, הם יצרו עבור המכונה תוכניות שונות.

בגיל עשרים נישאה לוויליאם מלבלייס  ובכך הפכה לרוזנת. בשלוש השנים הבאות נולדו להם שלושה ילדים: ביירון, אנבלה  ורלף.

בשנת 1843, תשע שנים לאחר ששמעה על המכונה לראשונה, תרגמה עדה לאנגלית מסמך המתאר את ההמצאה והוסיפה הערות. אלה הפכו להיות התאור הטוב ביותר של מחשב שנכתב עד המצאתו במאה העשרים. עדה חזתה שמכונה מעין זו תוכל לשמש להלחנת מוסיקה מורכבת, ליצירת גרפים,  ושתשמש למטרות מדעיות ושימושיות כאחד. יכולותיה הספרותיות הובילו אותה לשאול שאלות כיצד אנשים וחברה מתייחסים לטכנולוגיה ככלי לשיתוף פעולה. את עבודתה המדעית היא תיארה כ”מדע פואטי.”

עדה הגתה את הרעיון לפתח מערכת מתימטית שאינה טועה בהימורים על סוסים ולהעביר את הרווחים לבניית המכונה. היא משכנה את תכשיטיה, אך לא הצליחה בתוכניתה. עדה גם הציעה לבבג’ לכתוב תכנית לחישוב מספרי ברנולי. התכנית הזו נחשבת כיום כתכנית המחשב הראשונה בהיסטוריה.

לאבלייס נפטרה בגיל 36 לאחר טיפולי הקזת דם מרובים שעברה בעקבות מחלת סרטן הרחם שבה חלתה.

בשנת 1979 הוחלט בפנטגון בארה”ב להעניק כבוד לעדה ביירון ולקרוא על שמה את שפת התכנות ADA שנועדה לשמש את מחלקת ההגנה של ארה”ב.

הערות הביוגרפית: מה עולה בגורלה של ילדה שמאכזבת את אביה הנערץ בגלל שהיא אינה בן? שאמה כה כועסת עד שהיא אינה מוכנה שיהיה חלק מחייה ומאופן חשיבתה? האם היתה עדה הופכת למשוררת אם היה נשאר? כך או כך כשהשירה נכחדת, עדה מכוונת לדרך אחרת להבין את העולם. החולי שלה, הבידוד וההילה שאופפת אותה תורמים ליצירת מחשבה חדה ומקורית. בתקופה שהדרך היחידה לאשה היתה להנשא וללדת ילדים, עדה מצליחה לזהות ולחזות את העתיד. זה אמנם מוקדם מדי, וכדרכם של גאונים היא מתה לפני שהיא מגיעה לגיל ארבעים. מי יודע לאן היתה מגיעה אם היו מוקצבות לה עוד שנות חיים?