שיר כאב, עובר ושב
איזה מזל אני שר עכשיו
שיר כאב כל פעם חוזר
אז אני שר עכשיו – אולי זה עוזר.” מאיר אריאל, שיר כאב

השירים שנולדים מכאב הם חפצים שבירים במיוחד. המלים שמופיעות בהן, מלים כמו פרידה, כאב, למה?, צער, געגוע, אובדן, אהבה וכו’, נכנסות אל הלב מהר אבל לא נשארות, לא שוקעות. לפחות לא אצלי. שירים שחורזים אוהבת עם כואבת ועוזבת, כאלו שמטיחים את האמת הכואבת בפנים, לא עובדים, בשבילי, אבל גם לא עבור אחרים.

והנה הפרדוקס של שירה כואבת, ככל שאת אומרת את זה ישיר יותר, רוצה שזה ייגע בלב של מישהו וייכנס אליו, כך הסבירות שזה יקרה – פוחתת. אולי זה משהו שכל אחד לומד מתישהו בילדות, כשמתברר שלא מספיק לצרוח או לבכות או לכעוס, צריך להעביר את התוכן הרגשי למלים. וגם זה לא תמיד מספיק.

והנה עוד משהו על שירה מתוך כאב. לפעמים זה כואב מדי. לפעמים אני הולכת למקום הכואב ואפילו לא מבינה מה כואב באמת. לפעמים עצם זה שכתבתי על זה גורם לי להבין – אה, שם כואב. הנה בנקודה הזו בדיוק. ולפעמים, הרבה פעמים, מתברר בדיעבד, שהנקודה הזו שמצאתי היא רק פתח לעוד מקום, עתיק יותר שעוד לא הגעתי אליו. שאני עדיין שומרת עליו ונשמרת מפניו.

כך, למשל, גיליתי בסיפור של שולמית בת דורי, שעליו כתבתי בהרהור החמישי שיש סיפור כואב יותר שמסתתר בו. המשכתי לקרוא על שולמית, רציתי לחזור למלים המדויקות שלה שבהן תיארה את החוויה הזו של קטיף האפונה הריחנית, ונתקלתי בשורות הבאות:

…שָׁנָה חָלְפָה מְיֻסֶּרֶת וּפִלְאִית. גִּנּת הַנּוֹי שֶׁלְּיַד הַצְּרִיפִים מִתְפָּרַחַת לָהּ שׁוּב. וּבְכָל רַחֲבֵי הֶחָצֵר לֹא תִּמְצָא עוֹד עֲרוּגָה שׁוֹפַעַת כְּאָז. וּבְטוֹחֲנֵי גַּם כִּי לֹא תִּתְפָּרֵחַ עוֹד שְׁנִיָּה כְּמוֹתָהּ, לֹא אֶצְלֵנוּ וְלֹא בְּכָל רַחֲבֵי הָעוֹלָם. כָּזוֹ לֹא תִּתְפָּרֵחַ עוֹד לְעוֹלָם. (שולמית בת דורי, מתוך ספר המערכה על משמר העמק, הניקוד שלי).
וחשבתי לעצמי, וואו איזו מילה זו התפרחה ואיזה יגון עולה מהשורות האלו. וחפרתי עמוק יותר בארכיון וגיליתי ששולמית כותבת את המלים האלו זמן קצר אחרי שבנה בכורה שהיה אז בן שש, נהרג בתאונת דרכים. ונשמתי פרחה מעוצמת הכאב והאובדן.

ואני עדיין תוהה למה אובדנו של ילד שלא הכרתי של אישה שהכרתי בצורה קלושה לפני חמישים שנה , מדוע האובדן הזה מפריח את נשמתי וחודר ללבי בכלל, עד כדי כך שיש לי צורך לשיר מתוך הכאב הזה. ימים יגידו. אני שרה עכשיו. אולי זה עוזר.

כך השיר כעת, עוד לפני עריכה:

14.4.48 יום ד’ ה’ בניסן
שׁוּלַמִּית בַּת דּוֹרִי (מיתה): “פְּגִיעָה יְשִׁירָה בַּחֲדַר-הָאֹכֶל. בַּתִּקְרָה נִפְעַר חֹר גָּדוֹל.

נִתְעוֹפֵף סִיר מָלֵא פּוּדִינְג, חָבַט בַּתִּקְרָה. קֻשְּׁטָה כֻּלָּהּ כְּתָמִים בְּנֻסַּח פִּיקָאסוֹ.

נִתְכַּסּוּ הַשֻּׁלְחָנוֹת בִּרְסִיסִים, נֻקְּבוּ קְעָרוֹת, מִכְסִים כִּכְבָרָה. הַכֹּל הָפַךְ תֹּהוּ מְרֻסָּק, מְפֻחָם וּמְעַשֵּׁן

חֲבֵרוֹת רוֹחֲצוֹת בַּחֲרִיצוּת אֶת הַמִּטְבָּח וַחֲדַר הָאֹכֶל, הַשֻּׁלְחָנוֹת נֶעֱרָכִים מֵחָדָשׁ בְּמָנוֹת חֲדָשׁוֹת עַל גַּבֵּי הַצַּלָּחוֹת. ויהוֹשֵׁעַ לָשׁ מֵחָדָשׁ אֶת הָעִסָּה שֶׁגָּלְשָׁה וְהִגִּיעָה עַד לָרִצְפָּה

בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל אוֹתָהּ הָעֲבוֹדָה הַסּוֹאֶנֶת, חָמַקְתִּי בַּחֲשַׁאי אֶל תּוֹךְ הַדִּמְדּוּמִים זִנַּקְתִּי לְעֵבֶר הַצְּרִיפִים. וְשָׁם – סוֹף סוֹף – קָטַפְתִּי, חָטַפְתִּי, עָרַמְתִּי, אָגַרְתִּי מְלוֹא חָפְנַיִם מְלוֹא זְרוֹעוֹת, מְלוֹא שׁוּלֵי סִנָּרִי, שֶׁפַע פִּלְאִי לֹא יְאֻמַּן, שֶׁל פִּרְחֵי אֲפוּנָה רֵיחָנִית

הַזֵּר הָיָה עָצוּם דֵּי הַצֹּרֶךְ כְּדֵי לְהַגְדִּישׁ צִנְצָנוֹת בְּחַדְרֵי, בַּחֲדַר הָאֹכֶל, בְּמַרְתֵּף הָעֶזְרָה הָרְפוּאִית. גַּם הַקֻּמְקוּם בַּמִּטְבָּח נִגְדַּשׁ בְּזֵר שׁוֹפֵעַ נִיחוֹחִים.”

שׁוּלַמִּית בַּת דּוֹרִי, לָמְדָה פִילוֹסוֹפְיָה וְתֵאַטְרוֹן בְּגֶרְמַנְיָה. כְּבָר בַּעֲפוּלָה הִתְחִילָה לְשַׂחֵק וּלְבַיֵּם. הֵפִיקָה וּבִיְּמָה הַצָּגוֹת גְּדוֹלוֹת.– יָזְמָה וְהֵפִיקָה אֶת “כֶּנֶס הַמְּחוֹלוֹת בְּדַלְיָה”, לִמְּדָה תֵּאַטְרוֹן בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת תֵּל-אָבִיב.

בְּנָהּ הַבְּכוֹר יוּרִי נֶהֱרַג בִּתְאוּנַת דְּרָכִים ב-כ’ תַּמּוּז תש”ט. לְאַחַר מוֹתוֹ הִיא כּוֹתֶבֶת: “שָׁנָה חָלְפָה מְיֻסֶּרֶת וּפִלְאִית. גִּנּת הַנּוֹי שֶׁלְּיַד הַצְּרִיפִים מִתְפָּרַחַת לָהּ שׁוּב. וּבְכָל רַחֲבֵי הֶחָצֵר לֹא תִּמְצָא עוֹד עֲרוּגָה שׁוֹפַעַת כְּאָז. וּבְטוֹחֲנֵי גַּם כִּי לֹא תִּתְפָּרֵחַ עוֹד שְׁנִיָּה כְּמוֹתָהּ, לֹא אֶצְלֵנוּ וְלֹא בְּכָל רַחֲבֵי הָעוֹלָם. כָּזוֹ לֹא תִּתְפָּרֵחַ עוֹד לְעוֹלָם.”

מחר אני חוזרת לפגישת עריכה, אחרי כמעט חודש של התבוססות בתוך הערות העריכה הקודמות. מבטיחה לעדכן ותודה שאת/ה כאן.

הרהורים קודמים