שלום ל-13 הפיות הטובות שעוקבות אחרי (נדמה לי שיש גם פיי אחד). אני מתרגשת להשיק את הבלוג שירה והרהורים ולראות לאן תיקח אותי הרוח.
מוזמנות להגיב, לשתף, להדהד ולגם לשתוק. תודה שאתם כאן.

אני כותבת לכם בשעת בוקר מוקדמת מהדירה של בתי בנחלאות. חצי לילה ישנתי במיטה שלה וחצי לילה על המזרן בסלון. בעצם לא ממש ישנתי. נפלתי לשינה ויצאתי ממנה. בשביל לישון טוב אני צריכה להיות בבית. בית בשבילי זה מקום שאני יכולה לישון בו. וכבר כמה ימים שאני הומלסית ממש, לא ברחוב חס וחלילה, אבל בלי בית ובלי הביתה.
הפגישה הראשונה עם העורכת התקיימה בביתה באבו גוש, אליו הגעתי בשני אוטובוסים. כן, עד לרגע זה, שלושה ימים עברו, המשאית במוסך, אחרי שהיא שבקה בכביש שש, במזל, לא הרחק מהמוסך. במזל במקום שיש בו שוליים סבירים, במזל במקום שטוח יחסית שאיפשר להעביר את 8 השעות עד החילוץ במזגן בבית המשאית.
אחרי ששוחחנו ארוכות על הספר, על הקול שנובע מתוכו ועל איך לשלב את חומרי הארכיון הרבים שאספתי, אורית פסקה: תפרמי.
זו הפעולה הפואטית שעלי לעשות כעת – פרימה. לכי תפרמי את מה שקלעת בשנתיים האחרונות. כמובן שיצאתי מביתה אחרי ארבע שעות ושני אוטובוסים לירושלים במצב סתור.
הומלסית אפילו בלי משאית בית, עם מאה שירים שצריך לפרום.
למרבית המזל, בכל הקשור לפרימה למדתי אצל הטובה מכולם. אמא שלי.
רוב שנותיה היא עבדה במה שנקרא קיבוץ המסרגייה, והיה ענף קטן שמנה שלוש או ארבע חברות: רוזה פז (אני כותבת עליה בספר, היא האחות במרפאה המאולתרת), נעמי (גם עליה, נפצעה ביום הראשון או השני של המערכה) ואמא. אמא עבדה על מכונת סריגה וסרגה סוודרים לילדי הקיבוץ. אחרי הצהריים ישבה וסרגה, וכשהתחלתי ללמוד ממנה, היא נענתה בשמחה ובעיקר היתה אומרת: תפרמי.

כשסורגים, הרבה פעמים זה קורה. מתברר שצריך מסרגה דקה או עבה יותר, ששילוב הצבעים לא מתאים, שיש טעות בדוגמה או שהשמיכה בעצם יכולה להיות תיק או חולצה.
אתמול שוטטתי בעיר וחלק מהזמן פרמתי את השירים במרחבי למידה לסטודנטים. מיזם מהמם ומועיל שבתי, שעובדת בעירייה, מיפתה.
זה היה קל יותר ממה שחשבתי. רוב השירים שמחו להיות בקבוצה שלהם. אלו של הסבתות, אלו של בנות מרים מהתנ”ך, אלו מהמערכה על משמר העמק ואלו שמספרים עלי, זו שסורגת אותם יחד. חלק התקוממו כמובן. ונראה מה לעשות איתם.
הבוקר אעלה שוב על אוטובוס לאבו גוש. במטרה לעבוד על השירים מקרוב יותר.
האם המשאית תגיע להר הרוח? או שכן או שלא.
השיר הזה שייך למשמר העמק. העורכת שלי טוענת בצדק שלא כולם יודעים על הקללה שאורי צבי גרינברג הטיל על משמר העמק: אל טל ואל מטר ואל טף (לא בדיוק במלים האלה) ואיך חברי הקיבוץ נעלבו עד העצם.

ובלב המזרח התיכון, השבר הסורי אפריקאי, ובלב השבר ישראל
וּבְלֵב יִשְׂרָאֵל, עֵמֶק יִזְרְעֶאל
וּבְלֵב הָעֵמֶק, קִבּוּץ מִשְׁמַר הָעֵמֶק,
בשְׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה, חַבְרֵי הַקִּבּוּץ מוֹנִים
שֵׁשׁ מֵאוֹת נֶפֶשׁ, מַחֲצִיתָם נָשִׁים וָטַף.
הַשָּׂדוֹת מְנִיבִים
הַטַּל מַרְעִיף
הַמָּטָר מַמְטִיר
שְׁמוֹנָה כְּפָרִים עַרְבִיִּים מַשְׁקִיפִים מֵהַגְּבָעוֹת סָבִיב:
אַבּוּ שׁוּשָׁהּ, אַבּוּ זָרִיק, אֶל-עֻבֵּיה א-תַּחְתָּא, אֶל-עֻבֵּיה א-פוֹקָא,
אֶלְנַעְנָעִיָהּ. אַלְמַנְסִי, לג’וֹן, אַלְכַּפְרֵין.
סַךְ הַכֹּל אַרְבַּעַת אֲלָפִים נֶפֶשׁ
כַּמָּה מָנוּ הַטַּף וְהַנָּשִׁים?