הלוחות השניים

הדרך אל הידע היא דרך מסובכת ורבת תהפוכות. אנחנו לומדים משהו, מתמחים בו, אפילו מקבלים בו תואר. ואז, אם אנחנו באמת כנים עם עצמנו, מגיע רגע שבו אנחנו קולטים שכל הידע שרכשנו לא שווה הרבה.

אפילו אם עשינו הכל נכון – רוקנו את כוס התה שלנו ובאנו לגמרי פתוחים אל המורה, כדי שהידע שהוא מביא עימו ייקלט וייחרט על לוחות ליבנו (ורצוי גם בתאי המוח) אפילו אם באמת באמת למדנו, הרי יגיע רגע שבו הדבר הנכון לעשות הוא לקרוע את המחברות, לשכוח כל מה שלמדנו ולשבור את לוחות הברית הראשונים, המקוריים.

זה רגע כואב – כמובן שאנחנו יכולים להאשים מליון גורמים בכך שהידע, או ההארה, או התובנה או מה שזה לא יהיה, שקיבלנו ממש ממש מלמעלה, מטובי המורים, ההוגים והמתקדשים, אולי אפילו מרוח הקודש בכבודה ובעצמה, הידע הזה לא ממש עוזר לאף אחד, כולל לנו עצמנו והוא נראה לפתע ממש לא רלוונטי, לא שייך ואפילו מיושן. אנחנו שומעים את התרוצים כל הזמן מסביב – השטח עדיין לא היה בשל, אנשים לא הבינו, זה היה חדשני, מהפכני, מקדים את זמנו.

אולי כך. אבל גם צריך לומר- בדרך אל הידע האמיתי, תמיד צריך לעבור את הרגע שבו יש לשבור את

לוחות הברית הראשונים.

רק מי משעז, לפעמים מחוסר ברירה, לשבור את הכלים, לנפץ את כבלי הידע שלו, לפרוץ ולצאת מתחומי המוכר, מתחום הנוחות שלו, רק הוא יכול לזכות לכתוב את לוחות הברית השניים.

ואז, ניצב התלמיד שוב למרגלות ההר שממנו זה עתה ירד. הוא ניצב וזרי הדפנה שעליהם ישב מוטלים לפניו. זהו רגע של ריקנות. רגע של שאלה גדולה. כיצד יש לשוב ולדעת? ולשם מה?

ואז, בידיים ריקות, מתחיל מסע מחודש. לא אל הידע הנמצא בחוץ – אצל מישהו אחר, או בראש ההר, אלא אל אותו הידע הנמצא אי שם במעמקי הלב והרוח. עכשיו יש להשיג את אותו הידע הנמצא אי שם במעמקי הלב והרוח. עכשיו יש להשיג את אותו הידע מהכיוון ההפוך – לא מן החוץ אל הפנים , אלא לחצוב אותו מבפנים החוצה. כל צעד במעלה ההר, הוא מאמץ אינסופי, הוא שאלה בפני עצמה, הוא מבחן בדרך.

את מה שניתן לנו בנדיבות כה רבה, עלינו למצוא עכשיו בתוכנו במאמצים עליוניים. אנו הופכים להיות התלמיד, המורה ולוחות הברית בו זמנית.

יגיע רגע, אי שם בדרך, שמישהו אחר יבוא אלינו, ואנו נעניק לו בנדיבות אין קץ את הידע שלנו. האדם הזה ישבור בתורו את לוחות הברית שלו. גם זה יכאב נורא, אבל זה כבר סיפור אחר.