בעלייה

התעוררתי לפני השעון המעורר, ידעתי לפי המואזין שזהו נגמר הלילה. לחזור לישון חצי דקה או לא? חזרתי. בכל זאת אני בן אדם. בחוץ חושך וקר מאד, אבל היום אני יכולה לרוץ יותר בקלות. אנחנו עושים הקפה פנימית (בוקר טוב ציפורים) ויורדים לכפר השכן שיש לו כביש רחב וטוב וארוך. אמרתי יורדים, כי בדרך חזרה עולים. בדרך כלל אני רגילה להתנשף בעלייה הזו, לעודד את עצמי מבמפר לבמפר (הנה רק עוד קצת, עוד כמה צעדים…), אבל היום אפילו לא שמתי לב והייתי בסוף העלייה. כבר התחיל אור והסתכלתי מזרחה כהרגלי לראות מה שלום השמש הבוקר ולהרהר בשאלה שארנון שאל אותי – אז יש קשר או לא? (לזריחה ולאופי היום). השמיים היו בהירים והזריחה כל כך חלקה, ואילו הבוקר של עומד להיות מחולק לפיסות קטנות של עניינים, והמון מעברים, בטח לא יום חלק ובהיר. גם אם אני אנקוט בגישה החיובית, בכל זאת להיכנס לרמת ישי ולצאת בשלום דורש קצת יותר מזה. עד שאני מהרהרת את זה כבר הגענו לשער, עלינו וירדנו הביתה.