“זאת הפעם השלישית שאני מזמין אותה, ושוב נשבעתי לעצמי שזהו זה, עד כאן. ככה אי אפשר להמשיך. בנאדם לא יכול לזרוק ככה מאה חמישים דולר כל פעם שקצת קשה לו להיות לבד. שלא לדבר על ההשפלה. “אתה צריך להחליף מצעים,” אמרה לי קודם, דווקא בנימוס, לפני שנבלעה בחדר האמבטיה. רחרחתי את ציפית הכרית שלצדי ונאלצתי להודות שהיא צודקת. לא נעים. עכשיו בטוח יהיה לה מה להגיד גם על המגבות.”

כך נפתח ספר המתח הנפלא הזה, השני, של אהוד אשרי שיצא ב-1998 שדרך סיפוריה העסיסיים של בילי בלום המדומיינת מנקב אהוד את הבועה התל אביבית הנהנתנית, מסיבות, סקס, קשר עיתונות-עסקים-שלטון, משטרה, רצח ובראש ובראשונה יחסי משפחה שמבקשים תיקון וגאולה.

אז מה יש בפתיחה הזו? מספר בגוף ראשון, שבבת אחת אנחנו נכנסים לחיים המלוכלכים שלו שכוללים מצעים, מגבות ותשוקות שזקוקים להחלפה ולניקיון יסודי.

הפעם השלישית המאגית שפותחת את הסיפור, שאין בו בכלל מאגיה, אבל יש בו רמז לזה שדברים חוזרים, שהיו פעמיים קודמות, שהיו דברים קודם שעכשיו מגיעים לרגע המאגי שבו הם מתפוצצים בפנים. גאוני.

והשפלה אחת.  שלא נדבר עליה. אבל היא מניעה את כל העלילה.

אהוד אשרי היה סופר ועיתונאי. את הספר הזה פרסם בגיל 47 עשר שנים מאוחר יותר נפטר ממחלת סרטן.