פרידה קאלו נולדה בבית הוריה “הבית הכחול” בעיר קטנה בסמוך למקסיקו-סיטי, ב-6 ביולי 1907 בת שלישית לגיירמו ומטילדה קלדרון (ובת חמישית לאביה שלו היו 2 בנות מאשתו הראשונה שנפטרה בלידה). שנה וחצי לאחר לידתה נולדת האחות הרביעית.
בגיל 6 חלתה פרידה בפוליו ורגל ימין שלה נותרה קצרה ודקה יותר מהשנייה. ככל הנראה נולדה עם ספינה ביפידה – מצב בו אחת החוליות בגב (או חלק מהן) פתוחה.
מאוחר יותר כתבה ביומנה על תקופת המחלה: “כשהייתי בת שש היתה לי חוויה אדירה של ידידות דמיונית עם ילדה קטנה בערך בת גילי. נהגתי לנשום אל אחת הזגוגיות העליונות ובאצבעי הייתי מציירת ‘דלת’ ומעבר ‘דלת זו’ הייתי יוצאת בדמיוני בשמחה עצומה אל המרחבים”.
למרות נכותה הקלה היתה ספורטאית. בגיל 15 התחילה ללמוד במסלול ללימודי רפואה, שם גם פגשה לראשונה את דייגו ריווירה שצייר ציור קיר בבית הספר.
בגיל 18 עברה פרידה תאונת דרכים קשה כשהאוטובוס בו נסעה פגע בחשמלית. היא נפגעה פגיעות חמורות – שברים בעמוד השדרה, עצם בריח, צלעות ואגן. מעקה הברזל חדר לבטנה, לרחם ולאיבר המין.
פרדה החלימה תקופה ארוכה. במהלך התאוששותה התחילה לצייר, בעיקר דיוקנאות עצמיים. כמו שתאמר מאוחר יותר: “אני מציירת את עצמי, כי אני לעתים קרובות לבד וכי אני זה הנושא שאני מכירה הכי טוב”. למרות שחזרה ללכת ולתפקד, במהלך כל חייה סבלה התקפים של כאב קיצוני שריתק אותה. למרות שהרתה 3 פעמים לא הצליחה לסיים את ההריון וללדת.
לאחר התאונה נטשה פרידה את לימודי הרפואה והתחילה לצייר. בעקבות כך פגשה שוב את דייגו ריווירה, אז כבר אמן מפורסם ומבוגר ממנה ב-21 שנה. השניים נישאים כשפרידה בת 22. שנה מאוחר יותר הם נוסעים בעקבות עבודתו של דייגו. לסן פרנסיסקו ולניו יורק. בשנות נישואיהם, בגד בה ריביירה בגלוי, בין היתר עם אחותה הצעירה, חי במקביל עם נשים נוספות ואף נולדו לו מהן ילדים. קאלו ניהלה אף היא רומנים עם גברים ועם נשים ואמרה: “שתי תאונות קשות התרחשו בחיי, תאונת הדרכים והנישואים לדייגו.”
תערוכת היחיד הראשונה שלה התקיימה כשמלאו לה 31 בניו יורק. יחד עם זאת, לאורך כל חייה לא התפרסמה כציירת ועבודתה לא הוכרה דיה. היא הקדישה את מאמציה לקידומו של דייגו וחייתה בצילו. אמנותה חוקרת את ה”אני” – מי אני, מה משפיע עלי, מה אני עוברת כאני, איפה אני בין לידה למוות ואולי גם לאחריו. סגנונה הצבעוני הוא ייחודי.
בגיל 40 עברה ניתוח בחוט השדרה, שלא הצליח למנוע את ההתדרדרות במצבה. היא נאצלה לשכב תקופות ארוכות במיטה, ונמק התפתח ברגלה הימנית שמאוחר יותר הביא לכריתתה. בשנים האחרונות לחייה קראה ולמדה רבות את תורות המזרח והתעניינה בגלגול נשמות.
פרידה קאלו נפטרה מכשל נשימתי בשנת 1954, כשהיא בת 47 בלבד. “אני מצפה שהעזיבה תהיה שמחה ומקווה לא לשוב עוד לעולם,” כתבה ביומנה לאחר שהודתה לרופאיה ולכל הצוות שטיפל בה.
הערה ביוגרפית
ה”אני” הוא אותו החלק בישות האדם שאחראי על יכולת הביטוי שלו ועל היכולת לעמוד זקוף על שתי רגליו. שני מאפיינים מרכזיים אלו קשורים זה בזה. למשל, רק לאחר שהתינוק לומד לעמוד זקוף הוא מתחיל לדבר את מלותיו הראשונות. כשאנו שומעים אדם המבטא עצמו בבהירות אנו אומרים כי “הוא עומד על דעתו”, גם אם אדם זה יושב בכיסא גלגלים. ה”אני” שלנו מתגשם בהדרגה ובכל פעם שהוא עושה זאת, אנו מזדקפים ומבטאים את עצמנו טוב יותר.
פרידה התמודדה כל חייה עם בעיות חוט שדרה קשות, החל מבעיה מולדת, דרך מחלת הפוליו והתאונה. כלומר דווקא במישור הפיזי של זקיפות הקומה ה”אני” שלה עומד בפני מגבלות קשות. לאורך חיה היא נאבקת על עצמאות, זקיפות קומה, ביטוי אישי וחירות, למרות המגבלות הגופניות שמוטלות עליה. בכך, היא מייצגת את המאבק של ה”אני” של כל אחד מאיתנו לחופש וביטוי למרות מגבלות גופניות, חברתיות ונסיבתיות המוטלות על כל אחד מאיתנו.
אוואו ! אישה מדהימה !!
ואני מתמלאת גאווה על היותי חולקת את המין הנשי עם נשים מדהימות, לוחמות, אמיצות, חכמות, אוהבות ומכילות כמו פרידה וכמו יתר הנשים….
כן כן המאבקים לחירות וביטוי כל כך מוכרים לי, הם קשים אך הם שווים כל מאבק ועמידה על דעתנו.