אנחנו יכולים לעזור לך

אתי (אסתר) הילסום נולדה ב 191415.1. בבית הוריה בעיר מידלבורך, הולנד, בת בכורהלאביה לוי, מורה לשפות קלאסיות ולאמה, ריבה (רבקה). אתי נקראה על שם אמו של אביה. בהיותה בת ארבע עברה המשפחה, בעקבות עבודת האב לעיר טייל ולאחר מכן עקרה המשפחה לדוונטר. שני אחיה הצעירים נולדו כשהיתה בת שנתיים (יאפ) ובת שש (מישה).

לאחר בית הספר היסודי, אתי למדה בגימנסיום שניהל אביה. בניגוד לאחיה יאפ שהיה תלמיד מבריק, אתי לא היתה תלמידה ראויה לציון מיוחד. היא למדה עברית ואף השתתפה בפגישות של הנוער הציוני. עם סיום שנות בית הספר, בגיל 16   עברהאתי לאמסטרדם, שם למדה משפטים. אתי הסתובבה בחברת מעגל חברים שמאלני, אנטי-פשטיסטי. עם סיום לימודיה לא היו ציוניה גבוהים. בנוסף למדה פסיכולוגיהוכן רוסיתאך לא סיימה את הלימודים עקב המלחמה.

אחיה יאפ ומישה היו מעורערים נפשית ואושפזו מספר פעמים עקב כך. גם אתי עצמה היתה בעלת נטיות דכאוניות.

כשהיתה אתי בת 27 הכירה את הפסיכוכירולוגהגרמני יוליוס שפיר. יוליוס שהיה אז בן מעל 50 היה בעברו צייר והן בעל הוצאה לאור משל עצמו (גרוש ואב לשני ילדים ומאורס בשנית). הוא התמחה בכירולוגיה, עבר אנליזה  ולמד אצל קרל יונג. ספייר הצליח מאד הן כמטפל והן בלימוד קורסים. אתי התרשמה מאד מאישיותו של ספייר והתחילה בתרפיה אצלו. בעקבות כך החלה לכתוב את יומנה. ספייר סייע לאתי להתמודד עם נטיותיה הדכאוניות והשפיע עמוקות על התפתחותה הרוחנית. בשנה שהיו בקשר היא היתה לחברותו ומזכירתו, כשההקשר ביניהם מעמיק, אך ככל הנראה לא הופך לרומנטי. כך היא כותבת: ס. אומר שאהבת כל בני האדם היא יותר מאשר אהבת אדם אחד בלבד. כי אהבת אדם אחד בעצם אינה אלא אהבת עצמך“.
כשהיתה בת 28 נפטר יוליוס. באותו זמן לערך, ביולי 1942, בת 28 ולאחר שנתפסו יהודים ונשלחו למחנה המעבר וסטרבורקשבגבול הולנד, התנדבה ללכת איתם. במחנה המעבר שוהה אתי כשנה, שם היא מקבלת עבודה ואישור מיוחד לצאת לאמסטרדם בשליחויות שונות. חבריה הלא-יהודיים מנסים לשחררה אך היא מתנגדת. בווסטרבורק היא עוברת תהליך מואץ של התפתחות רוחנית. היא כותבת: “… רוב האנשים בעולם המערבי אינם בקיאים במלאכת הסבל וממירים אותה באלפי פחדים. חיים שכאלה אינם חיים: פחד, כניעה, מרירות, שנאה, ייאוש. הו אלוהים, כל זה מובן כל כך. אבל מי שמאבד חיים כאלה הרי אינו מאבד הרבה. עלינו להשלים עם המוות ולראות בו חלק מהחיים, גם כשמדובר במוות נורא שבנוראים”.

שיחותיה עם אלוהים המתועדות ביומנה, מעידות על היכולת שפיתחה למצוא כוח באמונה: עשיתי דרך קשה וארוכה עד שחזרתי ומצאתי את המחווה האינטימית כלפי אלוהים: לעמוד בערב ליד החלון ולאמר: תודה לך , אלוהים. בתוכי שוררים שקט ושלווה. הדרך הייתה קשה וארוכה. עכשיו הכול נראה פשוט ומובן מאליו. משפט אחד רודף אותי כבר שבועות: אדם צריך את האומץ לאמר שהוא מאמין. לבטא את שם אלוהים.

 “אלוהים, אני אעזור לך להחזיק מעמד בתוכי אבל אני לא מבטיחה שום דבר מראש. רק דבר אחד הולך ומתבהר לי: אתה לא יכול לעזור לנו, אנחנו יכולים לעזור לך, ובכך נעזור גם לעצמנו. (…) כן, אלוהים שלי, לא נראה לי שאתה יכול לשנות משהו בנסיבות האלה, הן פשוט חלק מהחיים האלה. ואני גם לא מבקשת ממך הסבר. להפך: אתה תהיה רשאי לבקש הסבר מאיתנו. ועם כל פעימת לב הולכת ומתחזקת בי ההכרה: אינך יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך ולהגן עד טיפת דמנו האחרונה על מקום משכנך בתוכנו. יש אנשים, בכל הרצינות, יש אנשים שמנסים עד הרגע האחרון להבטיח את שלומם של שואבי אבק ומזלגות כסף במקום להבטיח את שלומך, אלוהים. ויש אנשים שרוצים להבטיח את שלום גופם, כשכל מה שנותר בו אינו אלא אלפי פחדים וטינות. (…) אלוהים, שוב אני מתחילה להירגע בעקבות השיחה הזאת איתך”. 

כשאתי מבינה כי מגיע הרגע שלה להישלח לאושויץ, מפקידה את היומנים שלה אצל חברה וביולי 1943 נשלחת לאושויץ עם הוריה ואחיה.

שלושה חודשים מאוחר יותר ב-30 בנובמבר 1943 היא נרצחת באושוויץ.

 הערה ביוגרפית

היומן של אתי מכיל בתוכו עושר חי ואנושי של חוויות רוחניות. כל אמירה שלה חדורה בחוכמה שעומקה מפתיע לגבי אישה צעירה כל כך.

כמעט ולא ידוע לנו הרבה על אתי עד גיל 27, הגיל שבו היא מתחילה לכתוב את היומן ובו היא פוגשת את יוליוס. אני מסיקה מהעובדה ששני אחיה הצעירים היו מעורערים בנפשם (אחד אובחן כסכיזופרן) ושגם אתי סובלת מבלבול – שהיא היתה בעלת נפש רגישה, עדינה שכמהה אל ידע רוחי כבר קודם לכן.

ההתעוררות הרוחנית שלה היא מיידית ומהירה ומזכירה במשהו את תיאוריו של רומי על פגישתו עם ?. הרגע שבו הפגישה עם המורה, עם האדם המואר משנה את החיים ואת כל ראיית העולם. אתי “מתעוררת” בשנתה ה-28, גיל צעיר מאד, ומיד עליה להעמיד את היכולות שלה למבחן חיים ומוות נוקב. המורה שלה עוזב אותה זמן קצר  לאחר הפגישה ומשאיר אותה להמשיך את דרכה, בבדידות, אך גם מתוך חיבור עמוק לרוח.

יומניה של אתי התפרסמו בעברית רק בשנות השמונים של המאה ה-20 אני חשובת שזה לא במקרה שרק אז הפכנו להיות בשלים לקלוט את מה שהשאירה אחריה.