אלוהים קרא לי בבוקר

פלורנס נייטינגייל נולדה ב 12 למאי 1820 במהלך טיול באירופה שערכו הוריה. אביה, איש אצולה שלמד בקיימברידג´, נטל על עצמו להיות המורה הפרטי של פלורנס ושלאחותה הבכורה. השיעורים כללו לימוד יצירות קלאסיות, הפילוסופיה של אריסטו ואויקלידס, תנ”ך ופוליטיקה.  בהיותה בת עשרים ביקשה מהוריה רשות ללמוד מתמטיקה, אך אמה התנגדה לכך, ואביה הציע כי תלמד תחום המתאים יותר לנשים. לאחר מאבקים הסכימו לבסוף, ונייטינגל החלה ללמוד מתמטיקה בהדרכתו של המתמטיקאי גוז´ף סילבסטר.

כאישה צעירה היתה מושכת, תמירה ומלאת חן. בעוד שהתנהגותה היתה לרוב חמורת סבר, היא היתה מאד מקסימה וחיוכה קורן. מחזרים רבים היו לה, והמחזר העיקש מכולם היה הפוליטיקאי ריצ’רד מילנס לאחר חיזור של 9 שנים דחתה אותו, משוכנעת שנישואין יפריעו ליכולתה לממש את יעודה כאחות.

בת 30 יצאה פלורנס למסע ליוון ולמצרים. כשהפליגה על הנילוס לאבו סימבול בינואר 1850 כתבה: “אני לא חושבת שראיתי אי פעם משהו שהשפיע עלי יותר מזה. המקדש נעלה ביופי אינטלקטואלי … אלפי קולות מאוחדים ברגש של התלהבות כובשים גם את האדם החזק ביותר.”

בתביי כתבה על הקריאה של אלוהים אליה, ושבוע מאוחר יותר ליד קהיר כתבה ביומנה: “אלוהים קרא לי בבוקר וביקש ממני שאעשה לטובתו, לבד וללא תהילה.”

באותה שנה, ביקרה  בקהילה לוטרנית בגרמניה במעין בית חולים שהקימו. היא התייחסה לחוויה זו כנקודת מפנה בחייה. שם גם קיבלה את ההכשרה הבסיסית שלה בידע הרפואי.

בת 33 קיבלה משרה של מפקחת במוסד שטיפל  בחולים בלונדון. שנה מאוחר יותר עם פרוץ מלחמת קרים, דיווחה על התנאים הנוראיים של הפצועים. בעקבות דיווחיה נשלחה לטפל בפצועים, ביחד וצוות של 38 נשים מתנדבות אחיות שהכשירה.

התנאים שמצאה היו קשים: תרופות היו חסרות, ההיגיינה היתה נוראית וזיהום היה נפוץ וקטלני. לא היה כל ציוד להכין אוכל לחולים והצפיפות גדולה. . היא הנהיגה מספר רפורמות רפורמות בניהול בתי החולים, שהחשובה ביניהן היא שמירה על רמת סניטציה נאותה. היא הגדישה את החשיבות העצומה של החלפת סדינים, תזונה נאותה, רחצת החילם, כמו גם הסדרת חדרי קריאה עם קפה וספרים. כאן זכתה לכינוי “הגברת עם הפנס” בגלל דיווח בטיימס: “היא ה”מלאך השומר” בבתי החולים הללו, ודמותה הרזה מאירה לאורך המסדרונות, כשפני האומללים מתרככים בהכרת תודה למראהה. כשכל קציני הרפואה הלכו כבר לישון ודממה וחשיכה משתררים במחלקה, ניתן לראות אותה, מנורה קטנה בידה, עורכת את סיבוביה ביחידות.”

כדי להראות את חשיבות השמירה על רמת הסניטציה, נייטינגייל אספה בקפדנות נתונים סטטיסטיים אודות שיעורי התמותה בבתי החולים השונים.  היא ניצלה את ידיעותיה במתמטיקה כדי להראות כי שיעור התמותה צנח מיידית עקב הנהגת הסניטציה מ-80% ל-47%, ובמשך הזמן הלך וירד עד לשיעור של 2.2% בלבד. “כדי להבין את מחשבותיו של האלוהים עלינו לדעת סטטיסטיקה”, אמרה נייטינגייל, “משום שזהו כלי המדידה של כוונותיו“.

מאמציה נשאו פרי, ובהוראת המלכה ויקטוריה הוצאו המלצותיה לפועל. בת 37 הייתה לאשה הראשונה שנבחרה אי פעם לחברה הסטטיסטית המלכותית בזכות תרומתה בתחום הסטטיסטיקה הרפואית. היא פתחה בית ספר לאחיות, בו נלמד מקצוע האח/ות על פי העקרונות והסטנדרטים החדשים שקבעה. במכתב אודות מקצוע האחיות כתבה את הדברים הבאים: “בוא נלמד להעריך את לימודנו לא בגלל שנעשינו חכמים או נעלים על אחרים אלה במידה שהם מאפשרים לנו לתת עזרה ולהיות מועילים יותר לכלל בני האדם.“

היא פרסמה למעלה מ-200 ספרים ומאמרים בנושאי סיעוד וסטטיסטיקה רפואית. בת 54 נבחרה לחברת כבוד באיגוד האמריקני לסטטיסטיקה. כמו כן הוענקו לה שני תארי אצולה, מידי המלכה ויקטוריה ב-1883 ומידי המלך אדוארד השביעי ב-1907. היא נפטרה ב-13 לאוגוסט 1910 בגיל 90.

הערה ביוגרפית כללית: פלורנס היא בת שנייה וככזו  היא מייצגת בסיפורה את הארכיטיפ של האחות. היא אינה רעיה או אם אלא קודם כל אחות, המלווה של נשים וגברים, ידידים וכו.

אחות זו חיה בעיקר מאחורי הקלעים. היא יכולה להיות אישיות בעלת עוצמה רבה אבל בדרך כלל היא מלווה ומדריכה את אלו שנמצאים בחזית.  

מאחורי כל קהילה, במעגלים הקטנים או הרחבים שלה – משפחה, שכונה, קהילה –  אחיות שניות בכל מגוון פניהן הן בעלות תפקיד מיוחד וחברתי שתומך, מטפל ומלווה ומאיר את החשיכה.

הערה ביוגרפית אישית: פלורנס נולדה למשפחה שציפתה מבנותיה להיות רעיות ואימהות. השכלה היתה חשובה כדי למלא את התפקיד החברתי הזה ולא בפני עצמה. לפלורנס רצון עז משל עצמה שמקבל חיזוק מקשר רוחני עז שמנחה את דרכה. לגברת עם הפנס יש פנס משל עצמה שמנחה אותה לדרך עצמאית ומעניין שדרכה ליעודה עוברת דרך מצרים ויוון, מי יודע? אולי היא פוגשת שם את גלגוליה האחרים?

 שנות מלחמת קרים – תחילת שנות השלושים שלה, מביאות אותה לקשר גורל עם יעודה העמוק. בשנים אלו היא מקריבה את האפשרות להתחתן ומקדישה עצמה ליעודה. במובן זה היא בעיני סוג של נזירה מודרנית, שאינה פורשת למנזר אלא הולכת אל החיים עצמם, תוך שהיא נותנת את כל כוחותיה למשימה.