זהרה נולדה 23 ב- באוקטובר 1927  לאחר שהוריה, זיתה ויהודה לביטוב, שכלו תינוקת בת שנה ותינוק בן יומו בקריית-ענבים. מיד לאחר הולדתה חזרה המשפחה לקריית-ענבים. בהיותה בת שש עברה האם עם זהרה ואחיה עמוס התינוק לירושלים כדי לאפשר לזהרה ללמוד במסגרת נאותה. כעבור שנתיים עקרה המשפחה לתל-אביב, ושם השלימה זהרה את לימודיה בבית הספר היסודי.

בשנת 1942 השתקעה המשפחה ברחובות וזהרה בת ה-15 החלה את לימודי התיכון בקיבוץ גבעת-ברנר. היא החליטה להמשיך את לימודיה ב’תיכון חדש’ בתל-אביב, ושם החלה את פעילותה ב’הגנה’.

בתום לימודיה, התגייסה לפלמ”ח והייתה מפקדת כיתת הבנות במחלקת עין-חרוד. ב’ליל הגשרים’, ב-16 ביוני 1946, בת 18 ו-8 חודשים (קשר ירח ראשון) השתתפה בפיצוץ גשר אכזיב. במבצע נהרגו ארבעה-עשר לוחמים, בהם עמיחי קליבנר, ידיד נעוריה. זהרה נפגעה בעיניה מהפיצוץ ושבה להחלים בעין חרוד, לשם הגיע גם שמוליק, שהתגייס שוב לפמ”ח לאחר שחבריו נהרגו בפעולה. השניים הפכו לנאהבים.

כמה מלים על שמוליק קופמן – בבית ילדותו בתל אביב הכיר את גדולי הסופרים של התקופה. היה לו כשרון כתיבה והוא תכנן ללמוד בחו”ל. השניים כתבו זה לזו מכתבים רבים ותכננו עתיד משותף שבו ילמדו בחו”ל. לא קל היה להשתחרר מהפלמ”ח בתקופה זו שבה עתיד המולדת היה בסכנה, אך הם התעקשו והשחרור נקבע.

ביום השיחרור ב-2 במאי 1947, נקרא שמוליק להחליף מפקד כיתה באימון השלכת רימוני נפץ חיים. במהלך האימון התפוצץ רימון והוא נהרג עם שני לוחמים נוספים.

זהרה נקלעה למצוקה נפשית קשה. כך היא כותבת בשלושים למותו: “שלושים יום עברו מאז היום האיום והמוזר. 30 יום תמימים. האומנם? היום עמדנו שוב דוממים ודומעים ליד ריבוע אבנים עם תלולית של חול ועליו שלט פח קטן: שמואל אשר קויפמן. האומנם אתה טמון שם, ילדי? האומנם שווא דיברו החלומות ואתה לא תשוב אלי לעד? כיצד קרה הדבר, ילדי, שמתוך החיים לפתע נעלמת, ואותי השארת בודדה, מלאת תוכניות שגזו וכלו כעשן.”

כעבור ארבעה חודשים יצאה ללימודי רפואה בארצות-הברית. ובזכות הישגיה הלימודיים היא התקבלה בהליך נדיר לאוניברסיטת קולומביה היוקרתית (במשך כל אותם חודשים אינטנסיוויים היא לא הפסיקה לכתוב באובססיוויות מכתבים לשמוליק אהובה המת.

נפילת מחלקת הל”ה בדרך לגוש עציון הנצור בינואר 1948 והיא בת 20, חוללה זעזוע בנפשה של זהרה. רבים מהנופלים היו מכרים משותפים שלה ושל שמוליק מירושלים. זהרה החליטה להצטרף לקורס טיס שנפתח בחוות בקליפורניה.

בני המשפחה נזעקו למנוע ממנה לממש את תכניתה, וגם הפרופסור שניבא לה קריירה מדעית מזהירה ניסה לשכנעה לוותר על הרעיון, אך ללא הועיל. במהלך הקורס יצרה זהרה קשר עם אמנון ברמן, בן ירושלים, שהיה חבר של שמוליק ושלה  והשתתף אף הוא בקורס . ביוני 1948 סיימה זהרה את הקורס בהצטיינות ושבה ארצה כטייסת מוסמכת ביחד עם אמנון. חודש מאוחר יותר נהרג אמנון ברמן במטוסו מאש הלגיון הירדני בלוד, כששב ממשימה בנגב.

מיד אחרי מותו, בתחילת ההפוגה הראשונה, הגיעה זהרה לחופשה בירושלים, ונפגשה עם אביו של שמוליק לשם עריכת ספר לזכרו. ב-3 באוגוסט 1948, המריאה ביחד עם טייס נוסף, ממסלול מאולתר סמוך לשכונת רחביה אך בגלל תקלה בהמראה התרסק המטוס הקל בעמק המצלבה, ושניהם נהרגו. בת   21 היתה במותה.

סיפורה הטרגי הפך עד מהרה למיתוס. גיבורים, שדינם הטרגי נחרץ מראש, ולמרות הנסיון להמלט מיד הגורל, זו משיגה אותם.

על בסיס מכתביהם של שמוליק וזהרה נכתבו שני ספרים והועלה הצגה. באוניברסיטה העברית בירושלים נוסדה קרן מלגות במכון למדעי היהדות על שם שמואל קופמן וזהרה לביטוב, וחדר לימודים במכון הוקדש לזכרם. הרחוב המחבר את רחוב הפלמ”ח ורחוב הטייסים בירושלים והמשקיף על משכן הכנסת, נקרא נתיב זהרה.

הערת הביוגרפית: אני מודה מאד למאמרו המרתק של ניר מן שעוסק בשאלה של הטרגיות בסיפורה של זהרה (וגם של שמוליק) שממנו למדתי על כך ששניהם הגיעו אחרי קושי רב. שמוליק אחרי 8 שנות נסיונות, זהרה אחרי אובדן של שני ילדים. ? מדבר הרבה על יד הגורל הטרגית, ולא אוסיף על דבריו החשובים. אני רוצה להעיר נקודה ביוגרפית: קשר הירח – מקובל לראות את קשר הירח הראשון בגיל 18 ו-7 חודשים, אך למעשה שעת הלידה היא הפעם הראשונה שהגורל מדבר לאדם– וזהרה, שמגיעה אחרי אובדן שני ילדים, נולדת מתוך האובדן. מוטבע בתוך ישותה קשר אינטימי עם המוות. כך שבקשר הירח הבא-  בליל הגשרים הגורל  מפגיש אותה עם אובדן חמור ו”פוצע” את עינה של זהרה, כמו מסמן אותה ומוליך אותה מכאן ובמשך שנתיים וחצי שבהם תאבד שלושה מבני זוגה, ואת עצמה.

חם היום, כמו אז, לפני 67 שנה. השמיים רותחים ללא רחמים על העיר שכל כך הרבה דם ספוג באדמתה. בדרכי הביתה, אני חוצה את נתיב זהרה, המקצר את הדרך בין רחביה לעמק המצלבה והוא נחבא ומוצל ונעים. אני שולחת לה אור ואהבה ומאחלת לה המשך מסע מוצלח אל הכוכבים.