אסטריד אנה אמיליה אריקסון נולדה ב-14.11.1907 למשפחת איכרים בחוות נס  שבשבדיה. בתם השנייה של סמואל אוגוסט אריקסון וחנה יוהנסון. גונר אחיה הבכור היה בן שנתים, מאוחר יותר נולדו שתי אחיותה: סטינה ואינגרד.

אזור סמולנד בדרום שבדיה הוא אזור כפרי-חקלאי,  עתיר יערות ואגמים.  אסטריד הרבתה לספר ולכתוב על זכרונותיה מהטבע השופע שבו גדלה. ההורים נתנו הרבה  חום, ביטחון אהבה, חופש ועצמאות לילדיהם. הילדים שיחקו הרבה אבל גם עבדו בחווה.

כשהיתה אסטריד בת 13 פורסמה רשימה ראשונה שלה בעיתון מקומי, וחבריה בבית הספר העניקו לה את הכינוי המעליב “סלמה לגרלף של ווימברי”. בזכות כישרון הכתיבה שלה התקבלה לעבודה במקומון בווימרבי, שבו כתבה ביקורות ורשימות.

בגיל 18 נכנסה להריון לא מתוכנן מהעורך הראשי של העיתון. הוא הציע לה נישואים, היא סירבה ועברה לשטוקהולם.  לידת ילד מחוץ לנישואים היתה מאד לא מקובלת, אך היא החליטה לגדל את לארס בעצמה. היא למדה קצרנות ומצאה עבודה כמזכירה. היא ילדה את בנה, בסוף 1926, בקופנהגן שבדנמרק והשאירה אותו בתחילה בטיפול של משפחה אומנת.

היא חסכה כמיטב יכולה  ונסעה לעתים קרובות ככל האפשר לקופנהגן כדי להיות עם לארס. בסופו של דבר, כשהיתה בת 23 הצליחה להביא אותו לביתה, והשאירה אותו בטיפול הוריה, עד שנישאה לסטורה לינדגרן, ממנהלי “מועדון המכוניות המלכותי” השוודי, שבו עבדה כמזכירה. שלוש שנים מאוחר יותר נולדה בתם קארין. דמותה של בילבי (פיפי ארך-גרב) הומצאה כדי לשעשע את בתה בזמן שהייתה חולה ומרותקת למיטה. לינדגרן סיפרה מאוחר יותר שקארין אמרה לה: “ספרי לי סיפור על פיפי” והסיפור פשוט נוצר בתוכה. הספר יצא לאור בשנת 1945  כשהיתה בת 38 ותוך זמן קצר הפכה פיפי לילדה האהובה ביותר על ילדי שוודיה ואסטריד לסופרת הלאומית שפרסמה מעל 100 ספרים לילדים ולמבוגרים.

שנה מאוחר יותר הוזמנה לשמש עורכת ספרי הילדים בהוצאה שפרסמה את ספרה ושהפכה להוצאת-הבית שלה. היא החזיקה במשרה זו עד צאתה לגמלאות.

בשנת 1952 נפטר בעלה האהוב סטורה לאחר מחלה שנמשכה שנתיים. היא כתבה בעיקר לילדים ולא היססה להכניס לספריה תכנים הנוגעים במוות ואובדן. היא אמרה, בתגובה לביקורת: “האנושות עסוקה בשני דברים גדולים: אהבה ומוות; אין להפחיד ילדים כך שיכנסו לחרדה, אבל בדיוק כמו מבוגרים הם צריכים אמנות שתיגע במה שמעסיק אותם.”

היא היתה גם פעילה כנגד עוולות החיים: במלחמת העולם השנייה היתה חברה בארגון שסייע ליהודים להימלט מגרמניה. בשנות השישים כתבה נגד מלחמת וייטנאם. ב-1976 מתחה ביקורת חריפה על המדיניות ה”רצחנית” של מס-ההכנסה השוודי היתה פעילה גם בקמפיין נגד התאכזרות לבעלי-חיים שבעקבותיו נחקק בפרלמנט השוודי ב-1988 חוק זכויות החיות, שמכונה, עד היום, “חוק לינדגרן”. היתה פעילה מרכזית בשדולה להגנת זכויות ילדים ונשים. לא פעם כונתה “המצפון של שוודיה”.

אסטריד התבוננה בדאגה מודאגת בתמורות שחלו בחיי הילדים מאז ילדותה: “ילדים כבר לא משחקים היום כמו שאנחנו שיחקנו. הם יושבים מול הטלוויזיה. הטלוויזיה מרחיבה את דעתך במובן אחד ומצרה אותו במובן אחר. בגלל הטלוויזיה יש בתים שבהם הורים וילדים לא מחליפים מלה.”

בכל יום, דיברה אסטריד עם שתי אחיותה בטלפון. כשהזדקנו השיחות שלהן התחילו תמיד עם מלים: “מוות, מוות” כך שהנושא ירד מהפרק והן יוכלו לדבר על דברים אחרים.

כשנשאלה פעם בראיון על תחושתה בגיל כה מופלג ענתה: “לא אכפת לי למות. אעשה זאת בשמחה. אבל לא עכשיו. קודם אני צריכה לנקות את הבית.” כשנשאלה מה היא מבקשת ליום-הולדתה ה-94 ענתה: “שלום עלי אדמות ובגדים יפים.”

היא נפטרה בשלווה בביתה חודשיים מאוחר יותר ב-28.1.2002

הערת הביוגרפית:

סלמה היתה בת 18 ו- חודשים, קשר הירח הראשון שלה, היא יולדת את לארס ונאלצה למסור אותו. האישה הצעירה, המוכשרת, מסרבת להינשא לאבי בנה. ולמרות הלשונות הרעות, הוויתור על המשרה ככותבת ואף הפרידה מבנה – היא נשארת חופשיה ומצליחה שלוש שנים מאוחר יותר להינשא באהבה ולגדל את לארס בעצמה.

בגיל 37, קשר הירח השני שלה בעקבות בקשתה של בתה קארין, היא כותבת על פיפי – הילדה הפרועה, החופשייה והחזקה שאין לה אם ואביה האוהב הוא שודד ים עסוק.  הדמות המשוחררת, האמיצה שהולכת עם ליבה מקבלת בטוי אמנותי ספרותי.

בקשר הירח השלישי שלה, בגיל 56, יוצא הספר שנוגע במוות, אובדן ובחיים שאחריו. כאן אסטריד מביאה לשיא אמנותי את כוחם ערכים אנושיים –  חופש, אהבה, דמיון אומץ.

הערה אישית

הספר מיו מיו שלי הגיע אלי ממדף הספריה בקיבוץ כשהייתי בערך בת 10. כבר קראת ספרים קודמים של אטריד: את אמיל והבלשים כמובן וגדלתי על ספרי ילדי העולם שלה, כמו אלה קארי. אבל את מיו-מיו שלי (משום מה האחים לב ארי לא הגיעו לספריה החילונית שלנו) כתבה אסטריד במיוחד בשבילי, לפחות כך חשבתי שנים רבות. זה היה ספר הסודי שלי, זה שבו נאמרו דברים אמיתיים ומיוחדים על העולם ועל העולם שמעבר לו. עד היום כשאני פותחת את הספר הזה וקוראת שוב את תיאורי הגן של המלך ואת תיאורה של הבאר הלוחשת עם ערב ובעיקר בעיקר את הרגע שבו מיו מבין מי הוא ומה יעודו, עולה בי ריח ילדות בלתי נשכח שנוסך בי תקווה ואומץ ואהבה.