אם הייתי מספרת לעצמי לפני שנתיים, בטח שלפני עשר שנים שמתנת יום ההולדת שלי לעצמי תהיה ריצת ליל ירח, הייתי לא רק צוחקת ולא מאמינה אלא אפילו לא רוצה לחשוב שאדרדר לכך שמה שיהיה במוקד תשומת הלב שלי יהיה החלק הגופני שלי.
ריצת ליל הירח של רנווי בזרזיר היתה האחרונה לעונה. ירח כמעט כמעט מלא זהר מעל עמק יזרעאל שבו נולדתי לפני 51 שנה בזוהר כסוף והבנתי שוב למה אני מעדיפה כסף על זהב. זוהר נקי, מטוהר, רגוע, כמו מראה צלולה.. החלטתי מראש שאני לוקחת את הריצה הזו בזהירות. אני לא רואה טוב בחושך, הרבה אנשים מלחיצים אותי ובפעם הקודמת נקעתי את הקרסול ולקח לי חודש לחזור לרוץ. הפעם אמרתי לעצמי שהעיקר היא ההשתתפות. מסר חשוב גם לחיים, לא הקצב, לא כמה רצתי וכמה הלכתי, רק להשתתף במשחק החיים והריצה.
יצאתי לאט, הולכת את כל הקילומטר הראשון עד שהשרירים יתחממו מספיק, ואז התחלתי לרוץ לאט לאט, מדי פעם עוצרת ללכת כשהיה לי חשוך מדי. פנס הראש גמגם והתמסרתי לחושך ולמסרים חיוביים שנעו מאהבה עצמית ותשבוחות לתזכורת שיש לי רגליים ושישארו על האדמה למרות כל האוויר החם שמילאתי את עצמי.
כשתפסתי ביטחון נתתי גם לכנפיים להפרש והרשיתי לעצמי כמה דקות ארוכות של ריצת ריחוף שבה אני נותנת לאיזו ישות אחרת לתפוס את גופי, ישות שרירית חסונה, חזקה שיודעת לרוץ וחסינה מכל סבל. כשאני חווה את החלק הזה של עצמי אני מרגישה כמה נפלא להיות בחיים ובגוף.
לא היו אירועים מיוחדים. רצתי בשקט עם עצמי, לאורו הכסוף של הירח וחשתי בת מזל שאני חיה על האדמה, עם כל מה שיש בה ולמרות מה שיש בה. חשתי ברת מזל שאשת שרירי הגלוטוס והתאומים התעוררה בי לצידה של אשת המלים והרוח ושביחד אנחנו נולדות.