“כשרוסיה הפכה לברית המועצות אכלו תושבי אודסה את החלבה שייצר אביו של לוניה. הצבא האדום טיהר את העיר מהיסודות הרקובים של החברה בעזרת תושבים לוקחי שוחד שהלשינו על חברי המחתרת האוקראינית. בשדרות הראשיות נתלו חשודים על עצים ועל עמודי פנסים, ועוברי אורח שנעצרו להתבונן בהם כויסו בידי יתומי המלחמה ויתומי המהפכה. צנרת הדירות נותקה ממים, ונחילים של תושבים עם דליים בידיהם התקוטטו ברחובות סביב ברזי כיבוי אש ומזרקות. כל האנשים והילדים האלה, החשודים והמלשינים והשורדים, אכלו חלבה. אביו של לוניה התעשר.”
כך נפתח אחד הספרים האהובים עלי של אחד הכותבים האהובים עלי – הביתה שכתב אסף ענברי.
הכתיבה הביוגרפית – מתוך ההיסטוריה, היא ז’אנר שאני מחוברת אליו מאד וצריך הרבה אומנות להפוך אותו למעניין. בפתיחה הלא קצרה הזו, אוסף אותנו ענברי בקצב וביד בטוחה, אל נקודת ההתחלה של סיפור הקמת הקיבוץ והתפרקותו.
כולם נגד כולם, מנסים להרוויח, לשרוד, מתקוטטים כנחיל, כנראה של צרעות, שמחפש מים ומתיקות. כל זה, כולל הגיבור שמתעשר לא משנה מה, לא יישאר באודסה, אלא יפליג ויעלה, יפלג ויצוף גם בשדרה הראשית של אפיקים, כמו רוצה לומר ענברי, כבר בהתחלה שהיסודות רקובים ממילא, ושזה בסדר. כי הביתה הוא ספר מלא אהבה והתבוננות, קינה וכנות. כתוב בעברית נפלאה ומשפטים קצרים, מכוננים ומלאי הומור.
מים חיים. חלבה של ספר.