זמן רב דמיינתי לי שהוא חצה את הגשר, שכן הגשר הוא השער אל המקום, ולמען האמת גם המפתח אליו, אבל ברור שהוא לא חצה את הגשר כדי להגיע, כי מטבע הדברים הוא הגיע ברכבת מכיוון דרום. את הגשר חוצים רק כשמגיעים ברכבת מכיוון צפון. רק אז נפתחת התהום המסחררת מעל התעלה, ורק אז חוצים את הגבול המסוכן שבין הבית למקום אחר. אולי לא כל כך התעלה כמו הגשר. התעלה היא למרות הכל מים ותו לא, אבל הגשר הוא מעבר מאיים מאין כמוהו, שלד קר של קורות פלדה מסומרות, מרותכות ומוברגות בזוויות חדות ובקשתות מחודדות לשני צירים מחורצים שמתנשאים מארבעה עמודי אבן מסיבים משני צידי החלק הנפתח של הגשר, מעל נתיב השייט.
פסקה ראשונה, כמעט חצי עמוד, עד הנקודה מצליח יורן רוזנברג לדחוס, חמישה משפטי משנה כמעט ללא נשימה ועצירה שמעוררים את השאלה המרכזית – מי הגיע? איך הוא הגיע? מה ברור ומה לא ברור? מה מדומיין ומה אמיתי?
ומי הנושא של כל זה? הגשר שהוא גם שער וגם מפתח? ומתואר לפרטיו בחצי השני של הפסקה, כאילו היה הנושא האמיתי של הספר, בעוד האב, שכלל אינו מוזכר עדיין, אך הוא הנושא האמיתי – נשכח מאחור. ומה מפריד בין שני החלקים הללו? תהום מסחררת וגבול מסוכן בין בית למקום אחר….
יורן הוא דור שני לשואה, עיתונאי וסופר שוודי וכאן הוא מדגים את הכישרון השבדי הנערץ עלי, בת לתרבות חמה וגלוית לב– לתאר את עולם הדומם כך שמשהו מעולם הנפש יתגלה, בלי לדבר ישירות! לא אומרים עצוב, אומרים שלד קר של קורות פלדה מסומרות וכבר יש הרגשה של אוי ואבוי, מה קרה ומה עומד לקרות….
“כילד גדלתי לצד אבי, ולא ראיתי מה באמת קורה לו. כדי להתגבר על מה שקרה לו הוא היה צריך להפנות את גבו אל העבר.” אומר יורן בראיון ולוקח על עצמו את המשימה להסתובב אל העבר ולהסתכל עליו, לעבור שוב ושוב על הגשר, אולי לבנות אותו כדי לחבר בין הבית למקום האחר….