אחד מספרי החיים הראשונים שעשיתי לפני למעלה מעשר שנים, היה על איש נחמד מראש פינה. נפגשנו מספר פעמים לשיחות ארוכות, סיירתי איתו בעמק החולה, במוצבים ובמקומות חשובים מחייו, שתיתי הרבה תה והקלטתי שעות ארוכות.
הייתי חדשה במקצוע, אבל כבר אז ידעתי שאני שומרת על קול המרואיין, ולא מוסיפה תיאורים פיוטיים ולא מכניסה מלים שלא היה אומר בעצמו. לדוגמא, אם הבית נשרף והאיש, כדרכו תיאר זאת במלים קצרות מתווך זיכרון של ילד בן שש, אני לא ארחיב ואתאר את צבע הלהבות, את עוצמת החום ואת החפצים שנשרפו וגם לא אתפלסף בהגיגים.
כשסיימתי, מצאתי לספר שם נפלא שביטא את אישיות הגיבור ששילבה מצד אחד איכויות של לוחם ופלמחניק ושמירה על הקיים מצד שני.
ואז ציפתה לי הפתעה, הסתבר שהמשפחה והבן שהיה איתי בקשר ציפו לרומן ספרותי, הם התאכזבו ששמרתי על הקול הלקוני של הדובר. חשבנו שתעשי מזה משהו יפה, הם אמרו.
יכול להיות שהיום, אחרי חמישים ספרי חיים הייתי אומרת להם שאחת מן השתיים – או מתעקשת שקול הדובר חשוב לא פחות מהספור או שאם עלי לכתוב רומן – אז מדובר בעבודת תחקיר וכתיבה מסדר גודל שונה. כי אז כדאי לראיין עוד אנשים, לשלוף חומרים מהארכיון, להצליב נתונים ולהביא לתוך התמונה עוד פרטים מסייעים ועוד דמויות משמעותיות. במהלך השנים שעברו מאז כבר עשיתי ספרים כאלו וזו הנאה גדולה שמאפשרת להכנס לעומק של תקופה ועלילה. אבל אז הייתי חדשה….
הם אמרו תודה, שילמו חלק מהכסף ונעלמו. הייתי מאוכזבת. הרגשתי שנכשלתי ובעיקר – כל כך ראיתי את הספר בעיני רוחי שלא השלמתי עם זה שלא נולד.
עברו שנים, שכחתי מזה, התקדמתי הלאה. היו ספרים אחרים. יום אחד, בראש השנה, באירוע פגשתי את הבן, זה שיצר איתי קשר, שכר את שירותי והיה בין המתאכזבים. מה שלום אבא? שאלתי, טוב תודה, ענה שמח וטוב לב, והספר? מה עשיתם איתו? הוא הסתכל עלי במבט תמה, מה זאת אומרת? שאל, הוא יצא מזמן. והשם? שאלתי בתימהון, הסתבר שהשם הוא זה שאני הענקתי לספר.
באמת? שמחתי, ותשלח לי עותק?
אני לא יודע אם נשאר, אמר בלי להתבלבל. ולא שלח.
נשארתי תוהה עד היום – האם הספר נשאר כפי שכתבתי אותו? האם זכרו לציין את הקרדיט שלי?
מאז, דרך אגב, אני לא עורכת ספרים שאין לי שליטה מלאה על ההפקה. היו עוד ספרים שנעלמו, שלא יצאו, אבל תמיד בהסכמה ובתקשורת.