רחל כצנלסון נולדה ב24 באוקטובר בשנת 1885 בעיר בוברויסק, אשר ברוּסְיָה הלְבָנָה. בת שניה מתוך שישה ילדים שנולדו לזלדה וניסן, משפחת סוחרים אמידה ומשכילה. רחל הצטיינה בלימודיה ותכננה להמשיך ללימודים גבוהים. פרעות קישינב עיצבו את תודעתה. “לפני הפרעות, חייתי בשיכרון גמור של התבוללות… זאת הייתה התפכחות רצינית מאוד,”
היא החליטה לוותר על לימודי ספרות רוסית באוניברסיטה, ובחרה ללמוד לימודי סִפְרוּת עִבְרִית, סִפְרוּת אִידִית ותנ”ך.
בהיותה בת 24 הִגיעה אל העיר פֶּטֶרְבּוּרְג כדי ללמוד היסטוריה וסִפרות באוניברסיטה, ויהדות – באקדמיה ללימודי יהדות. שם פגשה את זַלְמָן רוּבָּשוֹב, ונוצר ביניהם קשר חברי-רומנטי. שלוש שנים מאוחר יותר עלתה לארץ והצטרפה לקבוצות עבודה בתל עדשים ובכנרת. היא לימדה עברית אך הרגישה שאינה משתלבת בחיי המקום, ואף ייסרה את עצמה על כך שאינה עובדת עבודת כפיים, אלא עוסקת בהוראה.
בת 31 נבחרה לוועדת התרבות הראשונה של תנועת הפועלים, לצדם של ברל כצנלסון ויצחק טבנקין וייסדה את ביטאון מועצת הפועלות שאותו ערכה במשך 25 שנים וששימש במה לרבים מרעיונותיה המהפכניים.
בגיל 35 נישאה לזלמן שזר. לזוג נולדה בת אחת, שלקתה בתסמונת דָאוּן.
הייתה חלוצה סוֹצְיָאלִיסְטִית מַהְפְּכָנִית ומנהיגה של המאבק על מעמד האישה ועל זכותה לעבודה, להשכלה, לתרבות ולחינוך. היא הייתה מהמובילות לשינוי תרבותי בחברה החדשה המתהווה בארץ ישראל, ובעיקר בניסיון ליצור עברייה חדשה.
כך כתבה בין היתר:
“עבודה אחת כבר ניתנה לאישה: האמהוּת. ואם נזכה שסדרי העולם יתוקנו פעם – תהיה דרך התיקונים לא הכנסת האישה, בהיותה אם לילדים צעירים, לעבודה המנתקת אותה מהילד, כי אם דווקא, לעבודה המקילה עליה את מילוי תפקידי האם.
כרעיית הנשיא פעלה להדק את קשרי המדינה עם ארגוני הנשים בתפוצות וקידמה את מעמדם של ארגוני נזקקים ושל סופרים ואמנים.
נפטרה ב-11 באוגוסט בשנת 1975 לאחר שלוש שנים של מחלה בגיל 90.
הערת הביוגרפית
קודם כל, הצעד הבא שלי הוא לקרוא את ספרה של תמר שכטר “לכבוש את הלב” שבו מסופרת הביוגרפיה של רחל. הסתקרנתי. כל כך הרבה לא מסופר עליה, עניין אהבתו של בעלה לרחל האחרת, והיא? את מי היא אהבה? האם את ברל? ואולי כשלא יכלו השניים לממש את אהבתם האמיתית פנו זה אל זו? ואיך זה היה? והילדה, שאומרים שהוא ראה כעונש, והיא? מבטיחה לקרוא ולעשות השלמות ביוגרפיות.
מתבקש ללכת אל הבנאלי, אל היותה בת שנייה. זו שבאורח ארכיטיפי היא יד ימינו של המנהיג. היא אינה רעיה או אם אלא קודם כל אחות, בת-לוויה של נשים וגברים. היא אשת שירות וטיפול, תמיד מספר שתיים, תמיד בצל. היא בעיקר חיה ברקע. אין לה כוונה להופיע, לזרוח, להציג את עצמה ויכולותיה. לא רק בגלל צניעות ובישנות. האחות השנייה יכולה להיות אישיות בעת עצומה רבה אבל בדרך כלל מאחורה ולא לפני המסך. כמה אופייני לבת שניה לכתוב כך: המקור לגבורת האשה הוא – מסירות הנפש שבאמהוּת.”