העידן החדש מבטיח את השמיים ואת הארץ.
האנושות תשתנה, יקרו דברים טובים, הכל יהיה מלא אהבה וחמלה, שלום והבנה. בשביל זה צריך רק לעשות כמה דברים ממש פשוטים: להתגבר על כמה רגשות שליליים, להבין כמה חוקים רוחניים לא מסובכים במיוחד ורצוי כמה שיותר מהר ללמד אחרים. כי הדרך הכי טובה לדעת משהו היא, כמובן, ללמד אותו.
איפה הימים הטובים ההם, שבשביל קמצוץ ידע רוחני היית צריך לנטוש את המשפחה, הבית והחיים, ללכת בדרך לא דרך ולסבול במנזר בשביל קצת הארה?
איפה הימים ההם שהידע האזוטרי היה נחלת מעטים, סודי וניתן רק למובחרים, שגם הם לא ששו לחלוק אותו עם כולם? איפה הם הימים ההם, שאם היה לך תלמיד אחד היית מרגיש שזה מספיק? שלא הבטחת כלום, אבל לפעמים קיימת עולם ומלואו?
ואיפה החוק הישן והטוב שקבע את היחס: צעד אחד לרוח ושלושה צעדים על האדמה? רוצה לומר – קודם תתפתח מוסרית, תהיה אדם טוב יותר, תעמוד על רגליך, תתפרנס, תמלא את חובותיך ורק אז תבקש אחר מה שמעבר?
העידן החדש מבטיח הרבה אבל מקיים מעט. על פניו הוא נראה כשפע ולמעשה הוא מהול, מדולל ומרודד עד דק. לרוב הוא מציע אינסטנט-עידן חדש, רק לערבב מעט, להוסיף מים וזה מוכן בזמן קצר ומכיל את כל אבות ואימהות המזון. ויש לו תכונה כמו שיש לכל מוצרי המזון המהיר – אתה אוכל אותם ורוצה עוד, אף פעם לא שבע לגמרי, אף פעם לא מסופק. איזו דרך מתוחכמת להסיט ממסלולו את האדם המחפש אחר ידע או ריפוי.
שכן, בסופו של דבר, הדרך לא השתנתה באופן מהותי. היא עדיין מציבה בפני האדם את אותן השאלות, את אותם המבחנים ואת אותם הקשיים. היא עדיין דורשת ממנו המון בתמורה למעט ידע, עדיין אינה מבטיחה דבר, אבל יכולה לקיים הכל. הידע עדיין ניתן רק למעטים ובודדים במשורה ובטיפות, גם אם על פניו נראה כי הכל כבר כתוב והכל ניתן לרכישה.
את הדרך אל הידע חייב אדם לעשות בעצמו ועם עצמו. הוא יכול לקבל עזרה, אבל הוא גם חייב לוותר עליה בשלב מסוים, כי כל מה שניתן מבחוץ אינו תקף מרגע מסוים ואילך. ידע אמיתי תמיד נשמע מבפנים (שהוא אולי החוץ הכי גדול). ומה נעשה עם הכמיהה שמישהו יטפל בנו? שמישהו ייקח אותנו צעד צעד, יסביר לנו, ידריך אותנו, יאהב אותנו, יכיל אותנו, יסלח לנו על טעויותינו וילמד אותנו טוב יותר – כמיהה כה עזה, כה מוצדקת, כה מובנת.