אדלה בלוך-באואר נולדה בווינה ב -9 באוגוסט 1881, בתם הצעירה של שבעה ילדיהם של מוריץ וג’נט באואר, מהגרים חדשים ועשירים. מוריץ היה המנהל הכללי בנק וינאי ונשיא הרכבת. הם קראו לה אדלה – “אצילית” בגרמנית עתיקה, לרמוז על שאיפות המשפחה.
אדלה גדלה באווירה של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 בוינה. עושר, אמנות, רעיונות מהפכניים ופריחה ליהודים
שהתבוללו. היא היתה שנונה והשתוקקה ללמוד, מה שלא היתה אפשרי לנשים בזמן ההוא. היא השתעממה במסיבות התה שמילאו את ימיהן של נערות צעירות. כשהייתה חמש עשרה מת אחיה האהוב קארל מדלקת ריאות וזה זעזע אותה קשות.
כשהיתה בת 17 נישאה אחותה תרז לד”ר גוסטב בלוך. במסיבת הכלולות נפגשה עם אחיו של גוסטב, פרדיננד, שהיה מבוגר ממנה ב-17 שנה. הם התארסו ונישאו שנה מאוחר יותר. אדלה הפילה שוב ושוב, תינוק אחד נולד ללא רוח חיים, תינוק אחד, פריצל ושרד רק מספר ימים. אדל החלושה היתה צריכה לוותר על ילדים. כשלון מוחץ כאישה ואם ולהמשך השושלת.
בקיץ 1903, כשהיתה בת 24 ביקש פרדיננד מקלימט לצייר את דיוקנה. הדיוקן שהפך להיות מפורסם מראה את אדל יושבת על כס זהב, הסמל המודרני של גבירה גדולה, רקע שמי זרועות הכוכבים הזהב משלים גלימה זהובה עשירה. היא מוקפת סמלים ארוטיים הרומזים על מערכת יחסים אינטימיים בינה לבין האמן. השמועות על רומן בינה ובין קלימט מעולם לא אושרו. קלימט הפך את האישה העצובה לדמות גדולה מהחיים, מזהה ומעניק לו בו זמנית מעמד אלוהי אל –זמני.
בהשפעת הקשר עם קלימט הפנתה אדלה את כוחותיה ומשאביה לאמנות. היא למדה בכוחות עצמה ספרות קלסית גרמנית, צרפתית ואנגלית ואירחה בסלון ביתה את הדמויות הבולטות של זמנה: גוסטב מאהלר וריכרד שטראוס, אלמה מאהלר-ורפל, סטפן צווייג ויעקב וסרמן.
היא אמרה: “צריך לפתח רגישות לאיכויות, ברגע שלמדת להינות מיצירות האמנות הגדולות, רק אז תוכל להעריך אנשים, אם בעלי ערך ואם כאלה שאינם שווים פרוטה.”
“רק אדם שמציב לעצמו את הדרישות הגבוהות ביותר יכול לצעוד קדימה”, אמרה, “אנשים שמרוצים מעצמם לא יכולים להתפתח.”
הזוג רכש ציורים רבים של קלימט שצורפו לאוסף האמנות שלהם, שכלל ציורים של אמנים מפורסמים אוסטריים.
לקראת 1918 נשים קיבלו זכות בחירה ואדלה התמסרה לרעיונות לצדק חברתי. בסלון שלה התכנסו ראשי המהפכה הסוציאל דמוקרטית. היא היתה עייפה, סבלה מכאבי ראש וסירבה ללכת לרופא. בינואר 24, 1925 בגיל 43, חשה ברע, חומה עלה, היא שכבה לנוח ושקעה בתרדמת. למחרת בבוקר נפטרה.
לאחר מותה, הפך בעלה את חדרה למעין מקדש לקלימט ודיוקנה הוצב בו.
בשנת 1938, לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, הציורים עברו אריזציה. פרדיננד ברח לצ’כוסלובקיה ולאחר מכן לציריך, שם מת זמן קצר לאחר תום המלחמה. הוא נקבר לצד אשתו בווינה.
מריה אלטמן, האחיינית ויורשת תבעה את אוסטריה, בדרישה שציורי קלימט יוחזרו לה. בשנת 2006 זכתה בתביעתה והדיוקן של אדלה הושב לה.
הערת הביוגרפית – אדלה הינה בת שביעית ואחרונה למשפחתה. שבע הוא מספר מאגי, ומסמל את הסוף, את צעיר הבנים שאיתו מסתיים פרק. כשמסתכלים על עץ המשפחה מגלים שרק תרזה המשיכה את השושלת המשפחתית. חמשת האחים והאחות הקטנה היו חשוכי ילדים. היא מייצגת סוף של תקופה, נערה מוזהבת עטופה וחנוקה באחת בכבלי המעמד. בחייה ישנם רגעים שבהם היא פותחת את סלון ביתה והופכת אותו לערש הרעיונות החדשים – שוויון זכויות, אמנות מודרנית, עונג מיני לנשים, לימודי נשים ועוד. היא תמות לפני כן, תמות לפני שתזכה לראות את תגובת הנגד של הרוע, ואולי גם בכך היא מייצגת נאמנה של תקופתה, חלשה, סובלת, חולנית.
אני מקווה בשבילה שאכן היה לה קשר אהבה עם קלימט, ושהיא זכתה לרגעי הזוהר שאותם הנציח בדיוקנה, מגיע לה, ולנו, לראות אותה זוהרת.