שנה עברה מאז יצאנו לדרכים, מרימים עוגן היישר לירושלים, יורדים דרומה ומערבה עד לקצה (באר מילכה) וחוזרים בנסיעה ארוכה ורצופה לחיפה… שנה של חיים בתנועה בתוך ארגז של משאית, של מקומות שונים ומשונים. רק השבוע, למשל, חנינו על גבעה קסומה ליד איילת השחר (בפינת הנצחה לזכרו של יריב עברי), בחורבת ירדה ליד משמר הירדן ובמשטח העמסת טנקים (ריק) ליד עין כמונים.

אני כותבת, כמו כל שבוע, ומנסה להבין אם יש לי משהו בעל ערך לומר לסיכום השנה. כולל העובדה המפתיעה שאנחנו ממשיכים לעוד שנה ושעוד רגע מתחיל חורף שני. הראשון תפס אותנו בצפון, מאחרים לרדת דרומה. השנה נהיה חכמים יותר. בתקווה לעבור באמצע דצמבר את קו הגשם דרומה ולזכות בשמש נצחית. האביב הראשון שלנו הפתיע בקוצרו. שבועות בודדים של ירוק בעיניים ובלב, פריחה ושפיעה ולבלוב – והכל מצהיב ומתייבש. באביב הבא צריך לתכנן טוב איפה לקבל את פני הפריחה. בקיץ צריך לעלות מעל גובה 500 מטר – למקומות שיש בהם רוח וקרירות. אנחנו נכנסנו ללופ שנע בין משמר העמק למענית לחיפה. עם כמה התרחבויות, שאף אחת מהן לא היתה קרירה או גבוהה מספיק. בקיץ הבא אנחנו עולים כמה שיותר גבוה… את הסתיו בילינו בחתונה, ביוון, בפסטיבל – ורק באוקטובר הצלחנו להגיע לגליל העליון. בסתיו הבא זה זמן לים. כשכל האנשים חוזרים לשגרה והים עדיין חמים והחופים ריקים. אולי בשנה הבאה נהיה חכמים יותר. ואולי לא.

לפעמים, מתגנבת התחושה של "די, אני רוצה בית". אבל באופן מפתיע, ובמיוחד כל עוד יש מקומות חדשים לגלות, היא בטלה בששים. אתמול למשל, במשטח ההעמסה הנטוש, תקפה אותי תחושת מוזרות ותלישות. אני באמת ישנה כאן? לצד הכביש הראשי, שקולות המכוניות שבו שטפו כל הלילה, כמו זרימה של נהר איתן? יש מקומות שלא רגילים בהם לעוברי אורח. ולכל מקום יש רוח מקום ששורה מעליו. ולפעמים אני חושבת שיצאתי לדרך כדי לדבר עם רוחות המקום. יש רוחות מקום פגועות ופצועות, מייללות בכעס, יש רוחות מקום פתוחות וידידותיות, סקרניות, יש כאלו שהן אדישות. ראו הכל מהכול. יש פראיות ויש מתורבתות.

אנחנו מפתחים מדדים להעריך בהם את המקומות שבהם שהינו. למשל, מידת הכנסת האורחים של ישוב, שקובעת איך יתייחסו אליך, כמה מהר יבואו לשאול שאלות, ומי יבוא: הפקח או השכנה? ובאיזה רוח: מאויימת או ידידותית? גילינו שכל מקום לגופו. יש מקומות קפוצים ויש מקומות פתוחים. זה לא קשור לגודל או לסוג האוכלוסייה. אם כי אפשר לנבא זאת, למשל, על פי האופן שבו מתייחסים לשטחים פתוחים. אם הגינון מוקפד, יבואו במהרה מהמיליציה המקומית לתהות על הקנקן ואם רק אפשר – לבקש שנלך. אם השטח פרוע, ופרחי בר מורשים לגדול בו – יבואו שכנים נחמדים, יזמינו לקפה וירצו לדבר. יש מקומות שלוקח להם זמן. יש מקומות זריזים. והכל תלוי ברוח המקום.

יש את מדד התנאים הפיזיים. למשל מדד המים – שהם המצרך היחידי שאנחנו זקוקים לו בדרכים ושאין לקנותו. יש מקומות שבהם המים הם עדיין רכוש הכלל. יש ברזייה וזה בסדר להתחבר. יש מקומות שהמים, כמו בסכסוך אדמות עתיק – הם מוצר שהגישה אליו חסומה. או מדד השטח הישר – שבכל פעם מתברר שמה שנראה ישר אינו כזה בהכרח. ושיושר, כמו בתחומים אחרים, הוא הכרחי כדי ליצור תחושת יציבות וזקיפות.

יש את מדד הריצה – איפה המסלול הכי יפה, נוח, מאתגר? והקשר ההפוך שלו למדד הנוף, שמרמז על פסגות שהן ירידות שעליות בסופן. או מדד התחבורה הציבורית. מי ידעה, למשל, שלראש פינה ממש קל להגיע בתחב"צ? ושיקנעם היא מלכת הארץ בנגישות?

בתחילת הדרך הייתי נלהבת על ערבי חלף. חדורה בתחושה שיש לי מה לתרום ליושבי הקבע המארחים אותנו. פגשתי ככה אנשים מדהימים, קיבלתי מתנות שוות וזה היה נראה מתכון מנצח. אבל אחרי ערב חלף עגמומי במיוחד, ואיפה שהוא בדרך לאילת – זה גווע. ולא חזר יותר. ואני לא קידמתי. וזה גם חסר לי וגם מקל עלי. גורם לכך שאני יכולה פשוט להגיע, בלי להציע שום שירות או מוצר או ערך. פשוטה. ואולי זה, כמו מיץ החתול הנודד האבוד שלנו, היה משהו להתחיל איתו. תירוץ טוב מספיק. או שזה יחזור – באופן אחר.

אולי לא סיפרתי את זה, עדיין, אבל כל בוקר, אחרי כתיבה של שלושה דפי בוקר, ולפני הריצה, אני קוראת את פרשת השבוע, רק את החלק ששיך לאותו היום, אני בוחרת פסוק ומנסה לכתוב בעקבותיו משהו. הנה אני מתחילה שנה שנייה עם חיי שרה, שבאים אחרי וירא, ואחרי לך לך – ועוד יהיו הרבה נדודים בדרך עד שערי הארץ המובטחת. ויש משהו בפס הקול הזה שמתאים באופן עמוק למסע – החיפוש, התקלות, המאבק על הבאר. המפגשים הלא צפויים. בחודשים האחרונים הוספתי לזה עבודה עם יומן ויזואלי. זה שם חדש ונחמד להדבקות שאני עושה כבר שנים. עכשיו יש לי קצת יותר כלים וג'סו – שזה מעין חומר לבן שמניח תשתית טובה יותר לציור. מעבר לבלוג השבועי, זו דרך שלי לעבד את המראות והחוויות למלים, צבעים וצורות. רוב הדפים, כמו רוב הטקסטים הם לא ראויים. זה בסדר. הם המצע שעליו יום אחד תפרח רקפת שירה ורדרדה. שווה לחכות.

ולא היינו עדיין בכל כך הרבה מקומות: לא נשקנו לכנרת, ולא היינו ברמת הגולן, ולא ביקרנו מעבר לקו הירוק, ולא ראינו את עזוז, ולא היינו בזכרון יעקב, ולא בבת שלמה, ולא מספיק היינו ליד הים. ולא מצאתי שום מקום שאומר לי – כאן זה הבית. מלבד הבית. שאני כבר לא יודעת אם הוא הבית או לא. ואני תוהה אם בעוד שנה, עדיין נהיה בדרכים או שנעצור. או שנשלב. לסירוגין כמו תריסים, פתוחים וסגורים, בחוץ ובפנים.

בינתיים הדרך לוקחת צפונה בנובמבר, דרומה בדצמבר, ינואר, פברואר, צפונה שוב במרץ. – אני פתוחה, סקרנית ורוצה להכיר עוד מקומות, עוד רוחות מקום – חשדניות, חדשניות, מאוימות ונלהבות, ידידותיות או עוינות, מכווצות תחת או פתוחות לב. נשמח לכל המלצה, הזמנה ורעיונות להמשך הדרך.

11 תגובות
  1. יואל הגב

    מקסים.עושה חשק להתארגן ולצאת לדרך.
    ממליץ לחנות פרק אדמית מעל מערת קשת וגם איזור עארב אל עראמשה עם נקודות תצפית לתוך לבנון.

  2. יואל הגב

    בנושא המים. נמצאים בהילה . אומנם חנייה אין ממש ליד הבית רק יעול להמליץ בהסביבה כמה נקודות יפות. אבל מיים תמיד מוזמנים למילוי….

  3. לילך הגב

    נועה יקרה, אני נהנית לקרוא אותך, ואני אחת שלא קוראת בלוגים בכלל, מקוצר זמן וסבלנות ועודף מטלות אישיות ולצורך פרנסה וכו' וכו'… והנה, את הרשימות הקצרות והמתוקות שלך אני מוצאת את עצמי שואבת לתוכי במהירות, בהנאה והתפעמות, כנראה שאלו התכנים, המראות והמילים שאת מניחה לפניי בפשטות ובחוכמה וביופי רב. תודה לך ושנה טובה לכם!

  4. מאיה קראוס הגב

    נועה יקרה
    היה מרתק לבלות איתך מדי פעם דרך הבלוג, קצת לחוות את הראש שלך ואת היצירתיות שלך וקצת לחוות את הארץ הקטנטונת דרך העניים שלך, זה עושה חשק לקשור קשר יותר אינטימי איתה. אתמול אפילו נכנסתם לי בחלום עם המשאית האדומה בדרך אל איזה לא נודע מלא יראה. מאחלת לכם מסע מלא מסתורין.
    בברכה מאיה

  5. סיגל וזמי הגב

    אירוח, מים, כביסה תמיד מוזמנים אלינו.

  6. עינת הגב

    כל-כך כל-כך מהנה הבלוג שלך נעה!
    מאפשרת לנו להיות שותפים, לפחות לחלק מהדרך.
    המשיכי לכתוב, ליצור ולייצר חיים כל כך מגוונים.
    ומקווה להפגש לריצה בפארק הירקון כשתגיעו לסביבה.

  7. אירינה (רינה) הגב

    יקרים
    מתחילת הקריאה עכשיו ראיתי את הצד המשלים
    את מי ומה שרואה ומקבל וניתקל בכם.
    את השירות האדיר, האימפקט, ששתי נפשות וחתול זכרונו לברכה, מותירים כמו אדוות בלתי מסתיימות אחריהם.
    רוח בתוך רוחות.
    חוצה את האופק ולא מאפשרת יותר לחיות ולחשוב בדיוק כמו פעם. משנה תפיסת עולם ועצמי אצל האחר.
    יש לזה חשיבות פוליטית אדירה. פוליטית נכונה. פוליטיקה כפעולת יחיד לטובת הכלל שמתגייס למשא ומתן פנימי וחיצוני.
    מקווה שזה לא שובר את תום הנדודים. הכוונה היא להלל ולשבח ולאמר תודה בשם הישויות שמסביב.
    חיבוק.

  8. אירינה הגב

    אפשר קצת פירוט על הקולאג׳ים?
    איזה גודל זה?
    איך זה נראה באמצע עבודה?
    איזה צבעים?
    מאיזה חומר הדף עליו את מדביקה?
    כן! מבקשת לדעת הכל….
    במחילה 🙂

  9. שולמית הגב

    יצירות האומנות שלך יפהפיות וחודרות דרך העיניים עמוק ללב
    מקסים
    אוהבת גם את כתיבתך הנוגעת
    תודה ודרכים צלחות

  10. Dodi הגב

    מהנה מאוד לקרוא והציורים יפהפיים. כייף שאת משתפת.

  11. ענבל הגב

    תמיד מוזמנים לכמון בקיץ. נעים וקריר…נהנית מאד לקרוא אותך ולחלום את דרככם ..

השארת תגובה