ממה שאני רואה וקוראת אצל אחרים, לכל אחד מגיע הרגע הזה שבו צריך להתמודד עם פגיעה. אצלי זה קרה בדיוק כשהתחלתי להמריא בחזרה לכושר מעולה (יחסית אלי), בריצת ליל ירח. התחלתי לרוץ והיתה המון שמחה וקלות בגוף שלי, הרגשתי בריאה, חזקה, מהירה. פרצתי קדימה קצת אחרי הסיבוב הראשון וממש רגע אחרי איבדתי שיווי משקל (אני יכולה להאשים כמובן את זו שעקפה אותי קצת קרוב מדי, נגעה במרפק שלי, וגם הירח המלא שסחרר אותי) וקרסתי על קרסול ימין. הכאב לא מגיע מיד כשיש אנדו בדם, ולכן עצרתי רגע בצד וניסיתי להבין מה לעשות. מזל שהייתי די קרובה וגם מזל שאישה אחרת עצרה לידי והחליטה בשבילי שאני חוזרת ושהיא מלווה אותי. היא גם ידעה שיש שם חובשת וכשהגענו, כשרק בסוף ממש התחיל לכאוב לי, היא נופפה בזרועותיה וקראה לה בקול רם. אם הייתי חוזרת לבד, לא הייתי יודעת שאפשר לקבל עזרה וגם אם הייתי יודעת, הייתי כל כך מסכנה שהייתי פשוט מתיישבת איפה שהוא לבד בחושך.
הקרסול התנפח וריצה כמו גם הליכה לא באו בחשבון בכלל. התמודדתי בהתחלה, בימים הראשונים עם הכאב ועם כאב הלב על העצירה הלא מתוכננת בשבוע שלאחר מכן ההתמודדות עברה למישור יותר הורמונלי, היו חסרים לי הסמים שלי – האנדו החביבים עלי. הגוף פשוט צעק שחסר לו והנפש שלי שהתרגלה להרגע בפעילות גופנית לא מצאה מנוח. מילא קרסול, אבל להיות עצבנית או מדוכאת או לאכול יותר מדי או לשתות קפה כפיצוי? אוף.
איך היו החיים קודם? את זה לא הבנתי, איך יכולתי לחיות 50 שנה בלי להרגיש כל כך טוב? שלא נדע….
לאט לאט חזרתי ללכת, ואז לרוץ וללכת ואז לרוץ. חודש וחצי אחר כך הקרסול עדיין קצת רגיש בבקרים ואני זקוקה לחימום ארוך לפני שאני מתניעה לגמרי. עוד לא חזרתי להיות איילה שלוחה, אולי לא אחזור. זה לא חשוב, אני לא רצה בשביל זה, אני רצה בשביל להשתחרר מכוח הכובד , ומבינה שיש נפילות.
מי שלא רץ לא נופל. מי שלא קם מנפילה לא חי.