הזיכרון תמיד היה משמעותי לי יותר מהחופש. זכרתי חפצים, זכרתי מקומות, זכרתי אנשים, זכרתי סיפורים של אנשים, זכרתי אפילו דברים שלא קרו לי או לא קרו בכלל. כשזוכרים קשה להיות חופשיים. תמיד משהו מזכיר משהו. אומרים “אם אשכחך  ירושלים תשכח ימיני” ואני סירבתי לשכוח והכתף הימנית שלי קפאה מרוב מאמץ. 

החופש קפץ עלי ברגע אחד, בנסיעה מהדרום לירושלים, בכבישים הישרים והארוכים בנגב, כשאין במה להאחז, והרוח הנושבת מזכירה שהכל הוא רק אבק ברוח, פתאום נחתה עלי התמונה מהעתיד – שנינו נוסעים. פשוט נוסעים. לפעמים קורים לי דברים כאלה, שכל הגוף מצטמרר ואני פשוט יודעת משהו חדש. אני זוכרת רגע כזה שבו אני הולכת בהרדוף, במקום מאד מסוים שעברתי בו מיליון פעם  והיה ספוג זיכרונות, והרגשתי – האוויר השתנה. או כמו שמרי פופינס אמרה: כיוון הרוח השתנה.

עדיין לא הבנתי את מה שאני יודעת עכשיו – שהנדידה לא מאפשרת אגירה של זכרונות ואו חפצים. היא מאפשרת לקחת רק את מה שחשוב לאותו רגע. 

כשעלה רעיון היציאה לדרך, הוא הביא איתו שמחה גדולה והקלה. בזכותו הסכמתי לשכוח, או לפחות לא לזכור בפרטי פרטים את כל מה שקרה. פתאום הייתי חופשיה מהנטל. הכתף הקפואה החלה להפשיר. 

מישהי שאלה אותי אתמול “אבל איך שחררת את כל החפצים שלך?” החפצים היו החלק הקל, עניתי לה, רק הייצוגים החומריים של הצורך לשמור ולזכור. 

*

יכול להיות שהשחרור שלי מתפקיד שומרת הזיכרון התחיל כבר לפני ארבע שנים. באתי לבקר את אמא בבית החולים.  ישבתי לידה וליטפתי את הזרוע הרכה שלה, והיא ליטפה אותי. זה היה רגע נדיר. בדרך כלל היא באה בטענות: למה באתי רק עכשיו? למה אני כבר צריכה ללכת?, התלטפנו קצת והיא אמרה: “את יודעת שאני אוהבת אותך.” היו לי דמעות בעיניים ונישקתי את הכנפיים הרכות של מה שהיה פעם השריר הדו-ראשי שלה. הרגשתי כמו תינוקת, במגע רך של עור בעור, כשהכל רפוי ופתוח ומלא באהבה. כמה שניות אחר כך המכשירים התחילו לצפצף והיא להתרחק, הוצאתי מהחדר בזמן שהרופאים ניסו לייצב את מצבה. עמדתי במסדרון ולא ידעתי את נפשי, אמא רצתה למות, עברנו כל כך הרבה חוויות של ‘כמעט’ בשנים שקדמו לכך. וכל פעם היא הוחזרה לחיים ולעוד התדרדרות במצבה. אחרי זמן מה יצא אלי למסדרון מלאך. עמדנו זה מול זה והוא ביקש לשמוע את הסיפור שלה . הוא היה קשוב וסבלני ולא פחד. אז עוד לא ידעתי שזה עתה הקים את המחלקה לטפול פליאטיבי, ידעתי רק שסוף סוף יש רופא שאפשר לדבר איתו. אולי עזרה לי גם נגיעת הזהב של האהבה שקיבלתי שמילאה את הגוף שלי בקלילות וכוח, היה לי קל לשחרר אותה ולא פחדתי. הוא הבטיח שיבוא לדבר איתה כשתתאושש. וכך עשה, יום אחר יום, שמע את הרצון שלה למות, את הפחד שלה – והבטיח שהיא לא תסבול. זה כל מה שהיא היתה צריכה לשמוע. כמה ימים מאוחר יותר, בערב יום השואה, היא נפטרה. 

זו היתה יריית הפתיחה לתהפוכת חיים. המעטפות האתריות שהתכסיתי בהן – אמא וקהילה – מתו. לעבור לגור במשאית ולנדוד היה החלק הקל. נכון שיותר קל להשתחרר כשזוכים למתנה כמו שקיבלתי מאמא, והרבה יותר קשה כשהפרידה מתרחשת מתוך כעס, אבל הנדודים הם אימון טוב. יש פחות על מה לכעוס כשלא נצמדים או מצפים או תולים תקוות בתבניות מסוימות. הנוף שלי משתנה כל כמה ימים וגם הזיכרון שלי.  בשבוע הבא, בין יום הזיכרון לשואה לבין האזכרה לאמא, אני הולכת לגעת בחוויה שעוד תקועה לי בעורף, בדיוק בנקודה שממנה מתחילים להרכין את הראש או להרים אותו. בתקווה שאני מאומנת כבר.

*

 כָּל–אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ (שמות ה לה)