אין כמו להפר את השגרה כדי לגלות מי עוקב אחריך. תודה לכל מי שהתקשרה, סימסה, וויטסאפה ונקשה – הכול בסדר. בסוף השבוע לקחתי חופשה קטנה מהחיים בדרכים ועליתי לירושלים – לילדים ולחברות שלי. ישנתי בחדר עם דלת, במיטה עם מזרן ממש נוח, התקלחתי פעמיים, כל פעם חצי שעה, והלכתי לסלון (10 צעדים) ובחזרה. אלוהים, כמה בתים זה דבר גדול ועם הרבה אוויר. וישבתי בכורסה.

בשבוע שקדם לסוף השבוע, ירדנו לשבטה, בילינו שם סופת חול וניגשנו עד לעזוז ומשם בחזרה לניצנה. היה קרררר. אמנם יש תנור ויש גז, ובכל זאת, הבקרים הכאיבו לי מרוב קור. וכשאי אפשר לצאת החוצה קופסת המגורים שלי הופכת פחות מפנקת. לעזוז רציתי להגיע מאז שהמסע קרם עור וחלומות. זו היתה מעין נקודה דמיונית על המפה, אי שם בדרום, בקצה, שסימנה את הכי רחוק ונידח שיש. בתמונת הפתיחה של הסרט התיעודי על חיינו, שפעם, כשלמדתי קצת קולנוע עם עמיחי חסון, כתבתי לו פרמיס ותמונת פתיחה: דמיינתי שאנחנו מגיעים לעזוז, עוצרים ליד בית הקפה, שותים משהו וחוזרים. מעין קפה בגדד, קפה בדד שממנו מתחילה העלילה להתגלגל. במציאות עזוז היתה בלי קפה, בלי קליטת סלולר, נטושה ומלאת זבובים. בילינו לילה בחורשה, התייאשנו בצהריים ועזזנו – שזה אומר לזוז מעזוז.

בשבוע הזה הייתי מוכנה לומר בקול רם יותר ויותר שאני עייפה. שהחיים כבר שנה וחצי בדרכים הם מרגשים, מדהימים ומלאי מפגשים עם נוף ואנשים, אבל… אולי פחות בחורף? אולי לפעמים די? אולי לפעמים אני צריכה מקום לעגון בו בלי שארגיש כל כך… בחוץ? שכל עובר אורח יכול לשאול את סט השאלות הבנאליות שלו? שכבר נמאס לי לענות עליהן…. אמרתי את זה לזבובים, לבן הזוג, לחברה, לעצמי, למחברת. והנה אני אומרת גם בקול קם – התעייפתי קצת. לא סוף מסלול. בכלל לא. רק עייפות קטנה. אז אם יש לך רעיונות איפה אנחנו יכולים לעגון לזמן מה – להחנות את המשאית, לשמור על בית, ולנוח מהמסע – אני מקשיבה.

נסעתי לירושלים בשני אוטובוסים. האוטובוס לבאר שבע ביום חמישי בצהריים התמלא חיילים כמעט מיד. לא יכולתי להירגע כשהוא עצר בשבטה ורק 10 חיילים יכלו לעלות עליו (נשארו 40 אחרים בתחנה). זה כאב לי כל הדרך. אני מקווה שהם הגיעו הביתה. איכשהו. אני מקווה שכולם יגיעו הביתה ואף אחד לא יישאר מאחור. יש לי רגישות לזה. סוף השבוע בעיר הגדולה היה לא פחות ממושלם. גם תיקנתי את שקע הטעינה הפיזי של הנייד שלי, וגם נטענתי מכל בחינה אפשרית. פגשתי את הילדים, כל אחד וביחד. הצטלמתי עם ספרים שערכתי בחנות הספרים (היו עוד, האמת… ) אכלתי הרבה אוכל טבעוני, צחקנו ודיברנו על החיים. הם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. ואני שמחה לראות אותם גדלים וגם מתגעגעת לארוחות השישי אצלנו ולהיות האמא שמכבסת, יושבת על הספה ומקשקשת איתם יותר. זה עוד יקרה מתישהו, אני חושבת, לצד הנדודים.

פגשתי את שלוש המכשפות החברות שלי לשיחת שבת שהפכה לסדנא, כמו שהרבה פעמים קרה לנו בעבר. זה מזמן לא קרה. הימים שבהם קמנו בארבע בבוקר כדי להיפגש בטבעון ולסיים לפני שהילדים הולכים לבית הספר – חלפו עברו. התפזרנו, התרחקנו, השתנינו. ובכל זאת, כשנפגשנו, התברר לנו מיד ושוב, שיש לנו מה להגיד זו לזו. והרבה. ברגע מסוים גם הבנו שבדיוק מלאו לקשר שלנו 21 שנה – האני הרוחני של האחווה שלנו כבר נולד…. ושזה המון זמן ושהמון דברים קרו לנו. וזה היה מדהים. פתחנו קלפים (יצא לי “לא לתכנן את החיים”… תודה רבה, באמת. עובדת על זה…), חיפשנו מידע אחת בשביל השנייה, אפילו הבדיחות התגלו כתובנות חשובות. אכלנו ושוב אכלנו ולא פתרנו אף בעיה, אבל הסתכלנו על כל בעיה ממש מקרוב. בעיות הן ממש יפהפיות אם מסתכלים עליהן. חידות היגיון מלאות פרטים נוצצים. כשהשמש שקעה (וזה כבר קורה קצת יותר מאוחר וזה מאד משמח), התפזרנו. לקחתי אוטובוס לירוחם שם חיכתה לי הביתה שבכל הזמן היתה בניצנה עם האיש שהיה בסדנה לגברים בלבד בשיווה חורף וחזר מאושר ומחובר. האוטובוס היה ריק כמעט ודהר את הנגב בחשיכה, כל הדרך עד הביתה שחיכתה בפארק ירוחם. הרגשתי מלכה בצמד המושבים שעמד לרשותי ושמחתי שלכל מי שרצה להגיע הביתה – היה מקום.

שבוע טוב