השבוע עלינו למעלה. אל ההרים.  והאטנו את הקצב. התרוממות והאטה. והרבה אוויר קריר וירוק.

זה היה גם שבוע של ניסיון לתפוס את המסע מעוד זווית. שעושה שימוש בציור ודימויים ויזואליים ולא רק במלים. וגם אלה דורשים להאט ולהיטיב להתבונן.

מכרמיאל עלינו לתובל. לפעמים מתכנסות שלוש קריאות או בקשות לנקודה אחת ואז ברור שצריך להגיע. ככה היה עם תובל. חדוה לבנת הזמינה אותנו עוד כשיצאנו לדרך, אילן שיינפלד – שאת הבלוג שלו, אבא קומתיים, אני קוראת ואת הכתיבה שלו אני אוהבת – גר בתובל כבר שנה וחצי והשלישית – כשהתברר שרוכשת תשורה של עבודה עם סיפור לידה שתרמתי לקמפיין מימון המונים של “זכותי ללדת” – היא מתובל.

משהו קטן על עבודה עם סיפור לידה – כבר 9 חודשים שאני לא מייעצת לאנשים. אין אפשרות לשמור על רצף טיפולי והוצאתי את עצמי לפנסיה מוקדמת מכל הקשור לייעוץ, מלבד בעניין של פענוח סיפורי לידה. זה התחיל מכך שתרמתי מפגשים לשני קמפיינים – זכותי ללדת ואמ”ן: אדמת מרפא נשית – וכל המפגשים נרכשו. מעט סקפטית באשר ליכולת לעשות משהו במפגש אחד – לקחתי את זה ברוח הרפתקה והתברר לי שיש משהו במפגש האחד הזה שפשוט עובד. אני מתבוננת בכך, רושמת לי את האפשרות. 

 תובל הוא מקום קטן, אי שם בקצה ההר, רק פלך בקצה יותר ממנו.  היקפו רק 2 קילומטר (חייב יצירתיות וחזרתיות בריצות הבוקר) וחיים בו 35 חברי קיבוץ (נפגשנו עם 6 מהם) ועוד 80 משפחות שנקלטו בהרחבה הקהילתית. 

את פנינו קיבלה חדוה לבנת בחניון בית הכרם (כן, גם כאן), ומיד לקחה אותנו לסיבוב אוריינטציה – המזכירות (לא השתנתה מאז חלוקת א-לה גוש, העיתון המקומי של משגב שאותו ייסדנו ואני ערכתי במשך 10 שנים), הקיבוץ, חדר האוכל שכבר אינו פעיל, אבל כאמלה עדיין מכינה בו ארוחות לילדים, וההרחבה שבה פזורים הבתים שניתן לראות בכל ישוב קהילתי – רחוב שמשני צדדיו הבתים. זוהי לדעתי הבנייה הכי לא קהילתית שיש (לא קשור רק לתובל, פשוט הזדמנות לחלוק את פיסת ההתבוננות הזו). בנייה שמכוונת את המשפחה להסתגר בביתה, הגדול בדרך כלל, שיש בו גינה ומרפסת וכל מה שצריך כדי לא לפגוש אף שכן. אין מעבר בין חצר לחצר או שטחים משותפים שצריך או אפשר לשהות בהם. מהרכב אל החניה אל הבית ובחזרה. מעבר לכביש המפריד בין הקיבוץ להרחבה מצויה דוגמא אחרת לגמרי של תכנון מרחב ובתים. גם שם, אני מניחה, פוגשים את הפרדוקס – את הרצון בקהילה לצד הרצון בפרטיות, אך לפחות הסביבה מאפשרת או מאלצת – לשהות במרחב. ולו בגלל שאין חנייה קרובה של הרכב.

למחרת פגשנו את השועלה. היא עברה באיטיות מתחת לחלון הבית, הסתובבה כדי להביט במצלמה וברחה. מאוחר יותר ראינו שיש לה שני גורים והיא שומרת עליהם מכל משמר וגם ממיץ, שהתעקש לבלות כל לילה מחוץ למשאית. 

זכינו לביקורים נוספים, של עוברי אורח, ילדי הגנון והגן שהלכו לטיולים, וגם של עדר העזים המקומי שעבר מדי יום.

ביום חמישי, אחרי חמישה לילות, הרמנו עוגן, מילאנו מים והמשכנו לכפר ורדים.

לא הייתי בכפר ורדים מזה עשרים שנה והישוב גדל מאד. עקבנו אחרי הוראות דרך אל ככר מספר 9 ואל המשטח הישר והפנוי שצופה אל הנוף.

כפי שאנחנו זכינו לנוף פתוח, כך גם התברר שכל הבתים הצופים לנוף הבחינו כי דבר מה השתנה. ואולי לא לטובה. וכך, בעודנו שבים בנחת (וברגל. אף אחד פה לא הולך ברגל, למעט צעידה ספורטיבית נמרצת) מהקניות במרכז המסחרי בשישי בצהריים, ראינו כבר מרחוק (ואין מה לדבר, אפשר היה לראות את המשאית מכל מקום…) ניידת משטרה עוצרת ליד המשאית והשוטר סובב אותה. המשכנו ללכת. הם עד רגע יתקשרו, אמרתי, וצדקתי. התקיימה שיחה מנומסת וידידותית עם רוני מתחנת מעלות, שדיווח שהגיע בעקבות תלונות של תושבים, והניידת נסעה לדרכה. בדיוק הגענו הביתה כשמכונית של מחלקת איכות הסביבה של המועצה המקומית עצרה ומוטי, חצי מחויך חצי נבוך – גם הוא בשליחות המוקד מועם שכנים שמשהו בנוכחותנו הפריע להם, כנראה – שאל לשלומנו והתעניין במעשינו במקום ותכניותינו לעתיד. גם אתו החלפנו כמה מלים, שאלתי מעט בציניות אם אנחנו מפריעים את שלומה של הקהילה והוא הרים גבה כאומר, נו, כן, אבל אל תיקחו ללב. איחלנו שבת שלום ונפרדנו לשלום.