השבוע הצטרפתי ל"קשקשת" (קבוצת הוואטסאפ של כליל), לקבוצת הוואטסאפ של הנשים ולקבוצת וואטסאפ נוספת שנקראת החלפות אדמה כליל (אבל זה היה בטעות, כי חשבתי שמחליפים אדמה בדברים אחרים וזה נשמע מעניין). אני מניחה שהרבה אנשים שייכים להרבה קבוצות וואטסאפ. אני נמנעתי עד כה מהתקהלויות. 
השבוע גם השתתפתי בערב לנשים ובהשקה לספר. ואפילו הלכתי לחוג. אני יודעת, גם זה משהו שהרבה אנשים עושים, לא כמו לגור במשאית ולנדוד בארץ. אבל עבורי זו היתה חגיגה. במיוחד שהחוג היה שיעור פלנדקרייז שהומצא בדיוק עבור טיפוסים כמוני. שעה שלמה של שכיבה על המזרון ועשיית תנועות עדינות שאחריהן כדאי לנוח. בחוג השתתפו כמה אנשים שכבר הכרתי קודם. אני יודעת שגם זה משהו שבטח קורה לרוב האנשים. אבל בשבילי זה לא קרה כבר שנתיים וחצי. ונבהלתי שאולי אני מפסיקה להיות מגניבה ומיוחדת, שאולי החיידק הקהילתי הדביק אותי, בגלל שאני באותו המקום כבר הרבה זמן.

קהילתיות היא חלק ממני. היא שייכות וקשר ומוכרות. נולדתי בקיבוץ, הייתי חלק מקבוצה, בבגרותי חייתי בישובים קהילתיים ורק פעמיים בחיי, שלוש וחצי שנים במצטבר, גרתי בערים – חיפה וירושלים (בהבדל של שלושים שנה, אבל בשכונה עם אותו שם: נווה שאנן). הערים הציעו אנונימיות, זרות, רעננות, חופש ופרטיות. גם הנדודים עושים את זה.

הנדודים הם כמו מערכת חיסון חיצונית. הם שומרים על תחושת הזרות שמפתחת תחושת עצמי חזקה. אני כאן ואתה שם (בעצם כשנודדים בזוגיות כמו שלנו, האבחנה הזו מיטשטשת, אז יותר "אני ואתם"…).

הלוואי והייתי יכולה לשכנע את הזבובים – שיש להם תחושת שייכות גבוהה למשאית – לפתח נפרדות. בינתיים אני חובטת בהם.
ביום ראשון אנחנו חוזרים לנדוד  ואני גם יודעת שנחזור לכאן אחרי ראש השנה, ושני הדברים משמחים אותי מאד.

שולחן ארוחת הבוקר שלנו ערוך לארבעה. מארחים את השכנים, עם גבינה טבעונית מתוצרת מקומית ודבש חרובים שהשכן הפיק מעץ החרוב בחצר שלהם
בזמן שאני הייתי בסדנת מים מקודשים, הוא רכש צינורות, אביזרי חיבור וברזים וחיבר את הפינה שלנו לרשת המים. אין כמו צינור מים משלך - כדי להרגיש בעלות. איך זוכרות שהמים רק עושים לנו טובה שהם עוברים דרך הגוף והאדמה שברשותנו?
הנחבט אינו זבוב

ביום שלישי, 17.9 יתקיימו בחירות חוזרות בארץ, אני אהיה בת 57. מזל בתולה, אופק עקרב, אדמה ומים. מה שהבתולה מארגנת וטווה בחריצות, בא העקרב ועוקץ, כדי שלא תשב לה בטהרתה ותחשוב שהיא הבינה משהו על החיים האלו.

לפני שנה ביום ההולדת שלי פגשתי שתי חברות והבקשה שלי היתה לקבל החלטה לגבי הרדוף. כשאני רואה את זה ממרחק השנה שהיתה – אני מבינה כמה תקועה הייתי. כמה כולם ידעו בדיוק מה אני צריכה לעשות, חוץ ממני. ועד שלא עברתי את כל שלבי האבל חמש פעמים, ועד שלא זכיתי בהתגלות פנימית – לא הצלחתי לזוז.

השנה הבקשה שלי היא למצוא איזון חדש בין להישאר ולעזוב. בין קהילה לבין פרטיות. בין אני ואנחנו. בין מוכרות לזרות. בין קרבה למרחק.

בקשות של יומולדת מוכרחות להתגשם!

 

יומולדת שלוש, בשמלה חגיגית שעברה בין ילדות הקיבוץ, במרפסת של בית ההורים, במצלמה הפרטית של אבא

יום שישי ה-13
על פי אמונה (שיש שיגדירו אותה "טפלה"), יום שישי ה-13 נחשב כבעל מזל רע. קיימים אזכורים לאמונה זו מאז המאה ה-19. מקור האמונה כנראה בחיבור של שתי אמונות הקושרות את יום שישי כיום בעל מזל רע ואת המספר 13 כמספר בעל מזל רע – לכן כשיום שישי מופיע ב-13 בחודש, הוא נחשב ליום מבשר רעות במיוחד. בתרבויות נוצריות רבות מקובל להימנע מלקבוע אירועים ופעילויות ליום שישי ה-13. טפלה או לא טפלה – למה לקחת סיכון?
אגדה פופולרית קושרת אמונות אלו ביום שישי, 13 באוקטובר 1307, בו פשט מלך צרפת פיליפ היפה על כל מעוזי מסדר אבירי היכל שלמה (ה"טמפלרים") ועצר את רוב אבירי ובכירי המסדר. האבירים שנעצרו עונו קשות עד שהודו שעסקו בכפירה, מינות, הומוסקסואליות ועבודת השטן. למעשה, ביום זה נפל אחד המסדרים המפוארים של אירופה בימי הביניים. יש התולים את הפחד מהמספר 13 בנסיבות קדומות עוד יותר. למשל: בסעודה האחרונה של ישוע, שהתרחשה ביום חמישי בערב, סעדו 13 אנשים (ישוע ו-12 השליחים).
בתקופה המודרנית, ההתייחסות המיוחדת ליום שישי ה-13 מצויה באגדות אורבניות וסרטי אימה. מספר וירוסי מחשב (המפורסם שבהם הוא וירוס ירושלים ההיסטורי) נכתבו כך שיפעלו ביום זה. לעִתים אף קורה שאירוע שלילי המתרחש ביום שישי ה-13 מקבל התייחסות מיוחדת בקרב חלקים מהציבור ובקרב כלי תקשורת מסוימים (לדוגמה: פיגועי נובמבר 2015 בפריז, שהתרחשו ביום שישי, 13 בנובמבר 2015).
בכל שנה יש בין פעם אחת לשלוש בהן היום ה-13 בחודש יוצא שישי. בממוצע, יום שישי ה-13 (כמו כל צירוף של יום בשבוע ויום בחודש) מופיע אחת לשבעה חודשים (וליתר דיוק: כל 212.35 ימים). מאפיין המקל על זיהוי חודשים בהם חל יום שישי ה-13: היום הראשון של החודש חל ביום א' בשבוע.
הידעת (1):בספרד, באמריקה הלטינית וביוון, ניתנת משמעות דומה ליום שלישי החל ב-13 בחודש.

הידעת (2): לפחד מיום שישי ה-13 יש שם: המינוח הפסיכיאטרי הקליט פָראסְקבֶדקטריאפוביה.

פינת המידען

אוגוסט 2017, שינוי מען, און ליין

 

הַחֲתוּמָה מַטָּה מְבַקֶּשֶׁת רְשׁוּת לְהִתְגּוֹרֵר בְּמַשָּׂאִית אֲדֻמָּה, שֶׁמִּשְׁקָלָהּ עַד 12 טוֹן. בְּלִי כְּתֹבֶת קְבוּעָה אוֹ שְׁמוֹת רְחוֹב עַל שֵׁם מָה שֶׁנֶּחְרַב.

ושֶׁלֹּא יִסְפְּרוּ אוֹתָהּ, לֹא כַּחוֹל וְלֹא כַּכּוֹכָבִים, וְעָדִיף שֶׁיִּסְפְּרוּ כְּמוֹ מַיִם שֶׁהֵם תָּמִיד בְּיַחַד וְתָמִיד בִּתְנוּעָה.

דַּי לה בִּשְׁמָהּ.

מְנַסָּה לְמַלֵּא אֶת טֹפֶס שִׁנּוּי הַמַּעַן אֲבָל הַשּׁוּרוֹת קְצָרוֹת וְהַשְּׁאֵלוֹת אֵינָן תּוֹאֲמוֹת אֶת הַתְּשׁוּבוֹת  הַמְּלֵאוֹת

שְׁמִי נֹעָה.

מְבַקֶּשֶׁת רְשׁוּת לָנוּעַ בְּהֶתְאֵם

משפט על הדרך

הביתה היא משאת נפש, געגוע, מילה שיש רק בשפה העברית ושהיא כמעט פועל. זה לא להיות בבית, זה להיות בדרך." 

שבת שלום

תגובה אחת
  1. מירב הגב

    מלכה.
    כמו תמיד.

השארת תגובה ל-מירב

ביטול