יותר ויותר מתברר במסע הזה כי יש לחפש אחר השוליים. הם הרבה יותר סבלניים. הם פרומים, מבולגנים, משליכים בהם את מה שכבר אין בו חפץ, צמחי הבר מכסים אותם ללא סדר ומשמעת, לא משקיעים בהם מחשבה – והם סבלניים. קחו למשל את פסטיבל שייח’ אברייק שהתרחש בסוף השבוע שעבר, בעיירה שולית בצפון. שולית, רק מנקודת מבט של המרכז, כמובן. בלי תקציב, בלי פיקוח אמנותי, בלי יותר מדי לווסת, לשלוט ולארגן – רק לאפשר ולחבר ולסמוך שכל אחד הוא אמן, בדרכו שלו. הרעיון קשה לעיכול – והרי התרגלנו שבעלי הסמכות והטעם הטוב יקבעו מה ראוי, ואז נדע. והנה – לכי תבחרי לאן ללכת, מה לעשות ועם מי להיות. עשיית שוליים הולכת להיות הדבר הבא בעולם.

או קחו למשל ישוב אחד, הנמצא בלב הקיסרות הישרא-פטריארכלית, מלא בשערים חשמליים, רחובות מסודרים ופרחים לפי צבעים. תכל’ס הייתי צריכה כבר לדעת שמקום כה מסודר לא ישאיר שוליים פרומים. התמקמנו בחניון המרוחק, שהיה בו שפע של מקום, כמו גם בחניון האמצעי ובחניון הקרוב. קצת אחרי עשר וחצי בלילה הגיע הפקח. יש לי חרדת פקחים, שהיא חרדת בעלי סמכות, שהיא חרדת הבלגניסטית שהיא חרדה עתיקת יומין של מכשפות מרופאים, או אפילו עוד קודם לכן, חרדתה של חוה מאיסורים מפתים. זו אדמה פרטית, הוא אמר, אתם מסיגי גבול. היה דיון לא רגוע על על גבולות, על שורשיה של המילה “להסיג”, ומדוע נפלה נ’ השורש, האם היא נסוגה? או רק נשמטה, הדיון המשיך על שאלתה האדמה ושייכותה לאדם, לממשלה או לאלוהים והאם יש באמת אדמה פרטית במדינה. לא הגענו להבנה. ברגע של עצבים אופייני, שמלווה אצלי במעשים לא הגיוניים או יעילים, אמרתי לפקח, שטען ששמו קיסר – שאצלם אותו ואעלה לפייס. הוא התחרפן. מצורף מה שהצלחתי לצלם, כמו שתראו, את הרוב החמצתי. אני בהחלט צריכה ללמוד איפה הכפתור של ה”רקורד”, כדי שאוכל גם ברגעי לחץ להפעיל אותו בקור רוח.

עזבנו את מרכז הקיסרות ועברנו באישון הלילה אל שוליה, שם היו אנשים עוד יותר שוליים ממני. זה שגר בחורבת האוטובוס שלו, שזז רק אם הוא רתום לטרקטור שלו, שהתחתן כבר פעמיים או שלוש עם נשים שוליות יותר ממנו וכבר לא מצפה יותר מדי משום דבר. חווית ההסכמה להיות בשוליים מילאה אותי שלווה מוזרה. רוב הזמן, היחס הכללי לשוליים הוא של התעלמות ושכחה. רוב המאמץ מופנה להיות במרכז, באמצע. לא רק בגלל שמקום מרכזי הוא הרבה יותר חשוב, נוח, נראה לעין ומגובש, אלא גם בגלל שלהיות באמצע פירושו להיות אינדיבידואלי עצמאי, עם דעה ורצון ואחריות. לשוליים נדחקים בדרך כלל מחוסר ברירה, או מבחירה מוזרה. נכון, גם יושבי הקבע שמארחים אותנו לתה וכביסה, נאנחים לא פעם ומביעים כמיהה לעשות כמונו. לרדת מהגריד, לצאת מהמירוץ, לעבור לשוליים. כי המרכז מעייף, מקובע, שמרני – ותכל’ס, הביטחון שהוא מציע לא מפיג את החרדה הקיומית של מי שעסוק בלהגן את עצמו.

נסענו לביקור באיקאה. אולי חלק מכם  יודע כבר שיש לי רגש מיוחד לממלכת הכחול-עמוק וצהוב-חרצית. שהיא מייצגת ומסמבלת את הבית, שהוא הגוף, שהוא הקיום עלי אדמות, כלומר ההתגשמות עצמה. חכמת הארגון, הסדר, המעשיות והפתרונות שמציעה הממלכה – מרגשת אותי כל פעם מחדש, בתור מי שבאופן טבעי נמשכת לבלגן, לרעיונות שאין להם עוד יישומים ולבעיות חדשות. כלומר לשוליים. החנייה באיקאה היתה מפוצצת. אבל רק מקדימה. מאחורי הלוויתן הכחול התגלה מגרש כורכר פרוע, מבולגן ומטונף, מלא חרציות ושברי קרמיקה, שהיה ידידותי מאד למשאית שלנו.  בשעה שרכשתי כריות, נרות וסט מצעים אביבי חשבתי על המלה שיליה ועל הקשר שלה לשוליים.

כשאנחנו נולדים אנו משאירים מאחור את השיליה, והיא מתה. נדמה לי שכל החיים, במודע או לא במודע, אנחנו ממשיכים לחפש אחריה, אחרי הקשר והחיבור החי שאבדו לנו. בשוליים – שאף פעם אינם סלולים לגמרי, שהצורה שלהם, המרקם, הגודל והצבע משתנים כל הזמן – מתקיימים תהליכי חיים שבהגיעם למרכז הם כבר איבדו את כוח החיות שלהם. תהליכים מתחילים בשוליים ומתישהו הם יהיו המרכז.

היכולת לומר “אני” ומיד אחר כך להוסיף פועל כמו “עשיתי”, “חשבתי”, “הקמתי”, “ניהלתי”, היא יכולת ששכחה את השיליה. התעלמות ושכחה מהשוליים של ישותנו, כלומר מכל האחרים. בכל מעשה ומחשבה שלנו מעורבים אנשים אחרים. אדם איננו אי לבדו, השיליה שלו, שהיתה חלק ממנו, היא היום כל העולם כולו.

אולי הבחירה הנוכחית לחיות בשוליים, לחנות בשוליים, היא להתוודע מחדש אל האיכות הפרומה, החופשייה מהצורות, הבוראת והיוצרת, שבה הכל עדיין תוהו ובוהו, רוחש חיים, רעיונות ובעיות. בקיצור – אם אתם יוצאים ממצרים, שימו לב למדבר. 

יציאת מצרים מוצלחת וחג שמח.

ושיר שוליים בסיומו:

בראשית

אֲנַחְנוּ הַמְּלָכִים הַקַּדְמוֹנִים יוֹדְעִים

גַּם גּוּפֵנוּ יַהֲפֹךְ לַחֹמֶר, לַתַּשְׁתִּית, גַּם עָלֵינוּ יִתְגַּבֵּר הָאָדָם הֶחָדָשׁ

אֲנַחְנוּ גִּרְסָאוֹת קוֹדְמוֹת, שְׁאֵרִיּוֹת מִזְּמַנִּים אֲחֵרִים.

מִי שֶׁלּוֹמֵד לָלֶכֶת, יֵאָבֵק תָּמִיד בַּדַּחַף לִזְחֹל עַל הַגָּחוֹן

לָחוּשׁ אֶת שְׂפַת הָאֲדָמָה לוֹחֶשֶׁת לְעֵבֶר הַמְּעִי.

זֶה שֶׁמְּדַבֵּר בַּקּוֹל, מִתְגַּבֵּר עַל קוֹלוֹ הַפְּנִימִי, עָלָיו לִשְׁכֹּחַ אֶת הַמִּלְמוּל הַמַּלְאָכִי הַתִּינוֹקִי. אֲנַחְנוּ הַמְּלָכִים הַקַּדְמוֹנִים חַיִּים בְּגֶזַע הַמּוֹחַ. בַּחֹמֶר הַשָּׁחֹר שֶׁמִּמֶּנּוּ בּוֹקֵעַ פַּרְפַּר הַתּוֹדָעָה. אֲנַחְנוּ מִתְקַדְּמִים לְאָחוֹר. לִשְׁמוֹתֵינוּ כְּבָר אֵין מוּבָן הֶגְיוֹנִי. יֵשׁ לְמַלְמֵל אַמְרָפֶל , אַרְיוֹךְ, אֶלָּסָר. לִזְחֹל בְּאֵרוֹת בְּאֵרוֹת לִקְרָאתָם. אֲנַחְנוּ הַמְּלָכִים הַקַּדְמוֹנִים, אֵינֶנּוּ נִכְנָעִים.