רק שבוע עבר מאז הרהור 10? ומה היה לנו? הפסקת אש, שחרור חטופים במנות מדודות וחלקיות ואולי חזרה לשדה הקרב. בשדה השירה שלי נפל דבר. נמאס לי לעבור על השירים שלי, לתקן ניקוד ולשנות מילה פה ומילה שם. יאללה, זה כמעט כמו להניק ולהחליף טיטול. תועפות עבודה נוקדנית.

אז, לפני כמה ימים ברגע של די כבר שיגרתי  את הקובץ לעורכת, נשמתי עמוק ו… נתפס לי הצד הימני של הגוף.

יש לזה בטח עוד סיבות, נהיה קר, אני נושמת רק כשאני ממש מכריחה את עצמי לנשום, וזה מעט מדי. יד ימין שלי עובדת קשה, מקלידה, סורגת ומנענעת נכד כמעט בן שלושה חודשים, נמרץ ופעיל. אבל אני יודעת, זה הצעד הזה, אחד מבין רבים ובכל פעם גדול יותר של להוציא את היצירה לאור.

זה השחזור הזה של רגע הלידה, של ה”הנני” הראשוני.

כמו תינוקות רבים גם אני הגעתי לכאן מלאת התלהבות וכוחות, מצפה לקבלת פנים מלכותית אחרי דרך ארוכה ומלאת מהמורות. כמו רבים, גם אצלי, המפגש עם המציאות המוגבלת, החלקית, העסוקה בעצמה, שתמיד קורה בה עוד משהו חשוב וגדול יותר, יצרה פער. כמו אצל רבים וטובים, הפער הוא צער והוא שער שדרכה מתרחשת יצירה.

אז כתב היד מנוקד ומסודר, פעימה ראשונה, יצא לדרכו לזוג העיניים הנוסף היחידי בעולם שרואה אותו, ואני כאן יושבת לי בחושך על בקבוק חם ותה ג’ינג’ר והפסקת אש מופסקת ומרגישה שוב פער-צער-שער קיומי .

ומתוך זה נולדה מחשבה חדשה ממש, להזמין כמה מכן, קוראות מסורות, לא יותר משלוש-ארבע, להציץ בכתב היד, בעין טובה, סקירה שנייה כזו כשכבר המומים המרכזיים נשללו וברור שיש תינוק והוא בדרכו לעולם ורק צריך לומר עליו דבר מה, שיעזור בתהליך ההיווצרות שלו.
ובלי מטפורות – יש בקהל מישהי רוצה לקרוא הכול? כרצף? (זה ארוך, כן?) ובתמורה להגיד משהו על זה? בתמורה חגיגית אני מבטיחה לשלוח מתישהו ברבות הימים את הספר המוגמר במתנה אליך.

בתמונה: אני במיטה המקושטת בבית התינוקות. תכל’ס השקיעו!

אִמָּא אוֹמֶרֶת:
“בַּלַּיְלָה כְּשֶׁאַתֶּם מִתְעוֹרְרִים
הַשּׁוֹמֶרֶת קוֹרֵאת לַהוֹרִים.
בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת
אֲנַחְנוּ בָּאִים
אַתְּ יְשֵׁנָה כְּמוֹ מַלְאָךְ
מְכֻרְבֶּלֶת בִּשְׂמִיכָה לְבָנָה
אֲנַחְנוּ מַשְׁאִירִים נְשִׁיקָה מִתַּחַת לַכָּרִית.”

בַּבֹּקֶר אֲנִי מִצְטַעֶרֶת
אֵיךְ לֹא רָאִיתִי אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי
מְחוֹלְלִים בְּבִגְדֵי מַלְכוּתָם.
אֵיךְ לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת הַלְמוּת הַתֻּפִּים
אֲפִלּוּ אֵין לִי כָּרִית