אוראנוס נכנס לשור, שלוש מכשפות נפגשות והשמיים עומדים להיפתח – זה מה שהיה השבוע
ירושלים נתנה לנו פייט. היה קשה לעזוב אותה הפעם. לא רק בגלל הילדים (איך אמרה הקטנה: כשאתם כאן, דברים מסתדרים), אלא בגלל כביש 395. ווייז סימנה אותו כנתיב הקצר ביותר מקרית יובל לצלפון, מושב שבו קבעתי פגישת עסקים. וכך, שמחים וטובי לב – כי אנחנו אוהבים לנסוע ברכים צדדיות וכבישים שטרם נסענו בהם במשאיתנו – התחלנו להתפתל בדרך אל צובה והלאה לכיוון בית שמש. נכון, קצת אחרי צובה הבחנו בשלט שמזהיר שהדרך בין כסלון לאשתאול  חסומה למשקל מעל ארבעה טון, אבל התעלמנו. סיפרנו לעצמנו שזו בטח דרך צדדית שמחברת בין שני יישובים ולא יכול להיות שיסגרו את הכביש למשאיות, מי יביא את הלחם לכסלון? מי יעביר דירה לאשתאול? רבע שעה לפני ההגעה הצפויה לצלפון, קצת לפני צומת אשתאול, הגענו לשלט שהצהיר שעוד רגע יהיה גשר שהמעבר עליו מוגבל עד משקל ארבעה טון. בלי לדבר כמעט חלפו במוחנו תמונות של גשרים מתמוטטים, של משאיות לא אחראיות וגם – אין להכחיש – של יאללה, נמשיך, זה בטח יחזיק מעמד. דרך הישר גברה הפעם. זה ההישג המרכזי של היום. הסתובבנו פרסה מאתגרת בכביש הצר, ובמקום להגיע תוך עשר דקות לפגישה, הגענו אחרי ארבעים וחמש דקות – כן, לעלות עד מבשרת, כביש 1, לטרון וצלפון. גם איחרתי, שזה לעבור על טאבו ייקי חמור, וגם, כשפתחנו את המשאית – זה מה שהתגלה לעין: לא רק אנחנו טולטלנו אלא גם המגירות. אבל שום דבר לא נשבר. ואפילו אני, שנכנסת בקלות ללחץ, לקחתי את זה בקלות. 

משם המשכנו לבועה של הילה שרעף גלסר במושב ניר צבי. בפניה שבכניסה לנחלה, נשברה שמשת המטבח. גם הענף נשבר במפגש הלא רצוי הזה. מה קורה היום? וזה רק ביום הראשון של השבוע? מסקינטייפ הדביק את השברים. סימבולי משהו. עד שתגיע השמשה החלופית שכבר הוזמנה. אני עוד הייתי נרגשת מהפגישה העסקית המוצלחת ומהעתיד – יומיים בבועת הקסם, ולא לקחתי קשה גם את זה.

זו הפעם השנייה שלנו אצל הילה. גם הראשונה היתה קסומה, ועוד הכל היה ירוק ואירופאי. גם לכאן הקיץ הגיע, אבל הקסם נשאר. גם הפיזי – חוות הסוסים, הטווסים (שנמצאים בתקופת החיזור, צווחים ורוקדים כל היום עם הזנב פרוש לרווחה), הסבא האגדי שיושב אחרי הצהריים עם הנכדים ליד המדורה ולוגם יין משובח, הילה שהיא פצצת אנרגיה חיובית שמרימה את מצב רוחך גם בלי שתדעי.

ושלי גורל, שגרה בנחלה והיא בכלל בהגדרה מכשפה. בילינו בוקר משותף בהעלאת רעיונות, תובנות וחיבור משותף לכניסה של אוראנוס למזל שור, שאם אני מבינה נכון, אומר שכל מיני עניינים יוצאי דופן יקרו לכיוון של שפע, נוחות וקהילה. היה לי כל כך עצוב לעזוב, זו היתה הפעם השנייה השבוע שחשתי עצב ורצון לבכות בגלל פרידה. למרבית המזל, גם הילה וגם שלי חיבקו אותי ואמרו שאני מוזמנת להישאר או ללכת, מה שאני בוחרת, או לבוא שוב. נשמתי עמוק, מצאתי את מיץ מסתתר בשולחן כדורגל בחצר. ונסענו.

התחנה הבאה, בואך יום שלישי בסך הכל – היתה בשבע טחנות שבפארק הירקון. זו הפעם השלישית שלנו שם וכבר השגרה ידועה – הרצים בפארק, הנאהבים הסודיים בלילה שמגיעים למצוא מקום לאהוב, התנים שמיללים והברווזים הנחמדים. ביום רביעי נשארתי בבית. הסתבר שהדלת התעקמה מעט, מי יודע איפה ומתי, וקשה לסגור אותה או לפתוח… כך שגם אם הייתי ממש רוצה, לא יכולתי ללכת מהבית. שרון נסע ליום עיון ואני התחפרתי במערה האדומה ועבדתי בעבודה הרשמית שלי – עריכת ספרים. שלחתי הצעות מחיר לספרים הבאים, סגרתי עסקה, שלחתי תיקונים אחרונים אחרונים-אחרונים לספר שעומד לרדת לדפוס, עברתי על הפרק המשוכתב של אחת הכותבות והערתי הערות, סגרתי על ייעוץ עסקי דרך מעוף – הסוכנות לעסקים קטנים והצלחתי לקבל את היועצת שרציתי, למרות שהיא שייכת בכלל לאשכול אחר. מה שזה לא אומר. 

למחרת, ביליתי בוקר הליכה בחלק המזרחי של הפארק עם אורית אביב, השכנה מרמת גן. יש לי ולה קשר ארוך (מאז שערכתי את הספר שלה) שיש בו הרבה שאלות ותקופות. אורית ביקשה שאדבר איתה על גיל 56 ועל קשר הירח ואחרי שסיימתי את ההרצאה המהלכת שלי היא אמרה שאני צריכה להקליט פוד-קאסטים כי יש לי קול ממש נעים. אמרתי שאין לי מושג מה זה אומר ומה – אנשים באמת מקשיבים לזה? אחר כך העלינו באוב את גיל 18 ושבעה חודשים שלנו (קשר ירח ראשון) ולמרות שידענו את זה, הדהים אותנו ששתינו היינו במשמר העמק באותו זמן, בלי שידענו זו על קיומה של זו. איזה מזל שהחיים יותר חכמים – ושהם הפגישו אותנו שוב.

התחיל להיום חום אימים, זמן לזוז לתחנה הבאה לחג. בדרך שרון שאל אותי למה אני לא נוהגת. הפעם האחרונה שנהגתי היתה כל כך מזמן שאני לא זוכרת. לא היתה לי תשובה טובה. הבטחתי לנהוג בשבוע הבא – ממענית למשמר העמק ולעפולה.  כדי להחזיר לעצמי את תחושת המסוגלות.

לסיום השבוע – הבית נכנס למוסך לטיפול קצר ואני לסדנת יצירה. אני עוקבת אחרי איילת גד והיצירה בעץ ממוחזר כבר הרבה זמן. פתאום התחברו כמה דברים – המוסך, פרדס חנה ויום ששי – ובספונטניות הגעתי לסדנא ונהניתי מאד. הנה מה שנוצר:

אומרים שהשמיים נפתחים בשבועות, שכדאי לכוון היטב את התפילות, שיש אפשרות לתקן משהו. אני מרגישה ששבועות זו הזדמנות שנתית לחגוג את הקיום האנושי, חג של הייחוד של כל אחד ואחת, בתוך המעגל השלם. חג שמח.