חלק 1: סיני

1.     הכנות

אני מתעורר אחרי לילה קצר ואומלל, הולך לחלון ומסיט את הווילונות. אני רואה מחזה אידאלי ולא מציאותי לפני: חצר שטופת שמש עם עצי דקל מתנועעים ברוח, אנשים בבגדי ים במעין גן עדן, בלי העמדת פנים, ובשמחה. זה כמו סט של צילומי סרט. העולם של טרומן. עולם חדש אמיץ. אני צובט את עצמי וסוגר את הווילונות.

אתמול הגעתי לשרם א-שייח’ עם אן, התחלה של מסע ארוך. הזמנו מקום במלון בים האדום ומכאן אנחנו רוצים להגיע להר חורב, ההר של משה, במרכז מדבר סיני. הטיול היה בתכנון כבר שנה; הייתי אמור להגיע מסיני לישראל עם קבוצת גברים בשנה שעברה, אבל התוכניות השתבשו בגלל הקורונה. עכשיו, שנה מאוחר יותר, אני כאן בכל זאת, הפעם עם שלוש נשים: בת זוגי אן, מריה ומוניק. טיילתי כבר רבות עם שלושתן: היינו בעזה, יריחו, אררט, רואנדה ובמקומות רבים אחרים. טוב להיות שוב בדרכים. אין לנו מושג מה המסע הזה יביא. זהו מסע ללא נודע.

מאוחר יותר אני הולך בהיסוס מסביב לגן העדן ואני מבין שהוא מזכיר לי את העולם לפני הקורונה. אנשים הולכים לכאן ולשם, קונים, חוגגים, שוחים ואוכלים. אבל המראה יכול לתעתע. בקו האופק אני רואה שני עצמי דקל מלאכותיים עמוסי אנטנות סלולריות. מאחורי קירות המלון אני מרגיש את העוני של מצרים.

מאחורי החיצוניות היפה אני רואה את האמת הכואבת של עולם במשבר. אני יכול להרגיש זאת, גם אם איני רואה זאת עדיין. אחרי שנה של קורונה הכול השתנה. המשבר עלה לפני השטח.

הקורונה חשפה שכל מה שיצא מאיזון – בעצמנו ובעולם. אנחנו רוצים גאולה, אבל איך נשיג זאת? כרגע זה נראה שאנחנו רק מאבדים את עצמנו יותר ויותר בהאשמות, כאוס, שכנוע עצמי ודעות. מתחת לכל זה אני יכול להרגיש את הפחד והייאוש.

אני לא במצב כל כך טוב בעצמי. כבר חודשים ארוכים שיש לי את התחושה שעלי לצאת למסע דרך מצרים וישראל. אבל ישראל סגורה ומסוגרת. אני חושב להיכנס בדלת האחורית ולחצות את הגבול הטאבה, אבל גם שם סגור. בינתיים, מיטל נלחמת על חייה בבית החולים בירושלים. יש לה סרטן מח העצם. איכשהו, באופן פלאי, לי ולאן יש תחושת קשר חזק אליה, ואני מרגיש שעלינו לתמוך בה. היא מקור של השראה ועוגן עבורנו בזמנים הכאוטיים האלו. זה כאילו שהיא נלחמת באותו הקרב שהעולם נלחם בו, עד לעצמות.

לבסוף אנחנו מחליטים להתקדם. אחרי הכנות רבות, טפסים ובדיקות, אבל מעל הכול הרבה דאגות ושדים פנימיים, אנחנו יוצאים לדרך. המסע בהחלט מוזר: כל מה שהיה בעבר כל כך ברור הוא עכשיו הרפתקה עצומה, למרות שלמעשה שום דבר לא השתנה ממש. המטוס לאיסטנבול מלא במוסלמים החוזרים הביתה לחגוג את השנה החדשה. בשדה התעופה אפשר לאכול שוב במסעדות. זה מרגיש כמו נס אחרי חודשים רבים של הגבלות. הטיסה לשארם א-שייח גם היא מלאה, הפעם ברוסים ואוקראינים היוצאים לחופשה. מה קרה לשמירה על מרחק? מה עם הקורונה? הסדקים הראשונים בהעמדת הפנים המזויפת של העולם של טרומן מתחילים להופיע. זה כאילו העולם עבר פסיכוזה או הזיה קולקטיבית שנמשכה שנה. האם זה אמיתי או שאנחנו צופים במחזה כלשהו? איש לא יודע. גם הקורונה היא אמיתית, כפי שחוויתי בעצמי. הרבה יותר מסתם שפעת, כמו שטוענים אנשים מסוימים. היא קרקעה אותי למשך שלושה חודשים. פעמיים חשבתי שאני עומד למות. מצד שני זה לא ברור כלל האם האמצעים שננקטו היו ביחס הולם למחלה. הדבר היחידי שברור הוא שאוכלוסיית כל העולם משתתפת יחד בסיפור גרוטסקי ועלינו למצוא את דרכנו לסיים אותו. אבל איך?

הדרך שלנו מחוץ לכאוס היא ללכת להר הקדוש, שבו משה קיבל פעם את עשר הדיברות ולוחות הברית. לא שזה היה קל כל כך: בזמן שמשה היה על ההר ואלוהים דיבר אליו, בני עמו המשיכו לעבוד את עגל הזהב. נדבר על כך מאוחר יותר. אבל איכשהו, המסע שלנו הוא למצוא מוצא, פתרון עבור כולנו. איך? אין לי מושג.

בשבועות לפני הטיסה ויתרתי על כל הציפיות מהמסע הזה. כשטיילתי לבלוקה (Belukha ), ההר הקדוש בגבול סיביר ומונגוליה (השער השביעי), שמעתי את השמאן שואל: “האם אתה כאן עבור העולם או עבור עצמך?”

עניתי בהיסוס: “עבור העולם?”

“טעות”, נהם השמאן, “עבור עצמך! אין שום דבר מלבדך. אל תהיה יהיר. אין לך שום משמעות עבור העולם. פעל קודם כל עבור עצמך.”

חשבתי על כך בשבוע שעבר. נאבקתי עם שדים פנימיים, חוויות ופגיעות וזה היה נראה רק הוגן ללכת אל ההר בדרכים שיש בהם יותר ענווה, רק עבור עצמי.

כשמריה, מוניק ואן ואני ישבנו ליש הבריכה והתכוונו למסע, אן בירכה את המסע. מריה רחצה את רגלינו כמחווה של ריפוי. בראשי ביקשתי את רשותה של האם הגדולה ללכת בדרך החדשה הזו. היא הסתכלה עלי במבט אוהב ושאלה: “האם אתה עושה זאת עבור העולם או עבור עצמך?” למרבית המזל, הייתי כבר חכם יותר.

“עבור עצמי.” עניתי.

“טעות!” הגיעה התשובה. המוזיקה ליד הבריכה התחזקה. “אתה כאן עבור העולם.” צמרמורת עברה במורד עמוד השדרה שלי. מיד ראיתי אלפי אנשים עומדים מסביב לנו. חשתי את הייאוש של העולם. חשתי את התמיכה במסע מכל כך הרבה אנשים שאנחנו יקרים להם, ואת הכוח של הקסם של המסע הזה. משהו גדול רוצה להתגלות, אבל אין לי מושג מהו. אני רק יכול ללכת צעד צעד, בענווה ובאותו הזמן בראש מורם. קטן וגדול בו זמנית.

2.     פרידה לא צפויה

המסע שלנו לסיני קשור לריפוי. ריפוי של הפצעים, זה של זה ושל האנושות. לפני מספר שבועות, במדיטציה, ראיתי את המנזר של סנטה קתרינה שעומד למרגלות הר חורב. על המזבח ראיתי את הגביע הקדוש, הגביע של ריפוי. בכל מסעותיי, הגביע מופיע שוב ושוב.

באותו הרגע הרגשתי בסביבה המיידית שלי את הצורך לריפוי הולך ומתחזק: אנשים רבים עוברים מבחנים ואתגרים. בן של חברים שמסתבך וזקוק לדמות אב, חברה שהרחם שלה הוסר ומיטל שמאושפזת. התמה של “הזכר והנקבה הפצועים” הופכת להיות יותר ויותר רלוונטית. ועוד יותר כשאני מקבל שיחת טלפון מדאיגה מהבית בלילה הראשון למסע. חבר יקר מאד, ג’וס ורהובן, עבר התקף לב חמור אחרי הצהרים ואושפז אחרי ההחייאה.

מאוחר בלילה אני חושב על מה שקרה. באופן מסקרן, הקדמתי את תאריך הטיסה בשלושה ימים. אם היינו נשארים, לא היינו טסים, כך אני מבין. כשאני פוסע בין הדקלים, לפתע ג’וס הולך לצידי. אני רואה את דמותו הקורנת, את חיוכו הרחב, את האופי השלו והרציני שלו.

“באתי להיפרד, טון,” הוא אומר. “אתה צריך להמשיך לעשות את העבודה שלך כאן,” הוא ממשיך. “זה בעדיפות עליונה”. אנחנו משוחחים כמו מה שנראה רבע שעה, אבל אולי זה פחות; המפגש הזה הוא מחוץ לזמן ולמקום. אנחנו נזכרים בכל המסעות שערכנו יחד: ממצרים לאתיופיה לבאלי, ישראל ולאחרונה לצפון ודרום קוריאה. תמיד טיילנו כצוות במטרה לעשות עבודה אנרגטית. ג’וס היה מצוין בכך. הוא היה יכול לפתוח “את השדה” בדרך מקרקעת וחזקה ולשמור עלינו על האדמה.

ב-2011 נסענו יחד לאלפו בצפון סוריה. המסע השפיע על שנינו באופן עמוק. אף פעם לפני כן לא חשנו כל כך בחוזקה את האנרגיה של נקודת כוח כמו באלפו (קראו את ספרי “המסטרים של שאמבלה”). יחד עם זאת, היה עלינו לשלם מחיר כבד. בקושי רב עזבנו את המדינה לפני שפרצה מלחמת האזרחים. יותר מחצי מיליון איש איבדו את חייהם, אלפי סורים עונו והגיעו למחנות ריכוז או יושבו מחדש. הסבל הוא עצום. הכאב שלהם היה כמו אבן ריחיים על צווארנו. מדי פעם התקשרנו זה לזה, וסיפרנו איך המראות הנוראיים שראינו בטלוויזיה מדכאים אותנו.

השוק מהמאה ה-13 שבו ביקרנו נהרס לגמרי. המסגד נפגע. אלפו, אחת מהערים העתיקות בעולם, בת למעלה מעשרת אלפים שנה, נחרבה. אסעד מחריב את ארצו שלו ומעניש את עמו על המרד שלהם ורצונם בחירות. מה שהתחיל כמהפכה של שלום הפך להיות דרמה מרכזית במאה ה-21.

העולם עמד והתבונן והמערב התעורר לאסון לאיטו. רק כשהפליטים הסורים הראשונים וכמה גופות ילדים נשטפו אל החורף ביוון, אירופה התעוררה.

עבר זמן רב לפני שג’וס ואני השלמנו עם התפקידים האישיים שלנו בנוגע לזה וראינו את האירועים בהקשר רחב יותר. יחד עם זאת המשכנו לשאת את המשא והכאב של האנשים שהיו יקרים ללבנו. ג’וס סבל מכך יותר ויותר בשנים הבאות. הוא היה יכול לשאת את הכאב של אחרים, אבל זה היה יותר מדי. הוא היה איש עם לב גדול, אבל גם לכך היה גבול.

כשהוא פסע לצידי, הרגשתי תערובת מוזרה של עצב, חוסר אמון ושמחה על שהכרתי נפש גדולה כמו החבר שלי. הבנתי שלא אוכל להשתתף בהלוויה שלו. “עליך להמשיך את העבודה שלך כאן.” הוא אמר. זה היה בדיוק מה שלמדנו בשנות עבודת האור שלנו: לא משנה מה קורה, הישארו ממוקדים, ערניים ועשו כל מה שצריך לעשות. אפילו שעדיין אינני יכול לתפוס את היקף המסע שלנו, המלים שלו הבהירו לי שאסור לנו לוותר. לאחר שהוא נפרד ממני, התקשרתי לבן זוגו אריק. הוא אמר לי מה קרה במציאות הארצית. ג’וס היה בגינה כשהוא צעק ונפל, מת. באמצעות שוק חשמלי החזירו את ליבו לפעולה והוא אושפז בתרדמת. זה עניין של כמה ימים לפני שיידעו אם יחיה או ימות. אבל שנינו, אריק ואני ידענו באותו ערב: ג’וס שב הביתה, מה שהוא חיכה לו זמן רב כל כך.

3.     הלב כמצפן

כשאנחנו קמים בבוקר למחרת, אנחנו מחליטים לערוך טקס ליד הים האדום, הן בשביל ג’וס והן עבור המסע שלנו. מוניק, מריה ואן יוצרות מזבח מאולתר בין כיסאות החוף והשמשיות. אנחנו מעירים את אלת הים, האם הגדולה. אני רואה אותה כיצור מימי כחול, הנחבא במקדש בקרקעית הים. מעבר לנו ערב הסעודית. אני מבין שאנחנו מעוררים את האלה, בלב המזרח התיכון, שנשלט על ידי דתות ותרבויות זכריות. זהו כוחה של האלה שעוזר לנו להחלים, אבל הוא נשכח ונזנח לפני זמן רב כל כך. היא מעניקה לנו את היסוד הראשון למסע שלנו:

מים.

אני חושב על המסר שאן ואני קיבלנו כשהתחברנו למסע לפני מספר שבועות:

אמא אדמה היא ישות חיה ויש ברשותה חוכמה רבה על ההתפתחות שלה. האנושות היא חלק מההתפתחות של אותה ישות. כשאתם הולכים על פני האדמה, אתם יכולים, בעזרת תאי המוח שלכם, לחבר נקודות שונות ולהעביר מידע ממקום למקום.

חלק מהעבודה קשורה לריפוי בכל המקומות שיצאו מאיזון וסבלו מטראומה, מלחמה או מצבים כואבים בהיסטוריה. חלק מהעבודה היא לשחרר את החוכמה הבסיסית הצבורה במקומות כמו סיני. המדבר הוא בעל כוח של הבשורה החמישית – המרכיב החמישי – שמחכה שם עידן ועידנים לגילוי מחדש. זהו מקום לריפוי והתחדשות, שבו כוחות הריפוי של הגביע נשמרים ושמורים.

מה שעליכם לעשות הוא לחבר את הנקודות, לחבר בין אנשים, לאסוף את השבט שלכם ולהוביל אותם ליעד – לשער האלפא שער ההר השהילון שבאמצע סקוטלנד. כאן תרד מטה החרב הבוהקת של הנחישות ותביא בהירות והשראה לרבים. במסע, תוכלו לחבר בין הגביע והחרב כדי ליצור איזון.

המסע שלכם הוא אל הלא ידוע ועלול להרגיש מקרי, אבל הוא מתוכנן היטב. זהו מסע נשמה שמטרתו להפעיל תודעה גבוהה יותר אצל אנשים רבים מסביב לעולם. זה מה שעשית במהלך שלושים השנים האחרונות וזו עדיין העבודה שעליך לעשות: להיות חלוץ של תודה על ידי ביקור במקומות מקודשים וחשיפה של המידע או החוכמה הצבורה במקומות ארציים אלו. אנחנו מודעים שאינך מבין את כל זה. זה לא כל כך עניין של מלים או תפיסה של מה קורה, כי החוכמה הזו היא ברמה אנרגטית שיכולה להיות מובנת רק דרך הלב.