השבוע התחיל במפגש במגדלור, קצת אחרי בארי, קצת לפני עזה. גשם ירד. מפעל הגופרית הנטוש התמלא בנשות עושות שלום שהגיעו לעשות שלום. עד שהתחיל מעגל השיחה הן פתחו שולחן לארוחת צהריים. סבב השיחה נסב סביב הסכסוך ועזה. מישהי הזכירה איך כשהיינו קטנים הקללה הכי נוראה היתה להגיד למישהו שילך לעזה. שאלתי את עצמי, שוב ושוב, מה אפשר לעשות בקשר לסבל האנושי. במיוחד כשאני לא מצליחה להכיל דברים פעוטים בהרבה. ובקושי את שלי. והאם עצם העובדה שביליתי צהריים במחשבות על אנשים אחרים משנה משהו במאזן הכולל?
היה לי ברור כמעט מיד שלא נישאר ללון במגדלור. שילוב של אזור ספר עם קריפיות של מבנים הרוסים ואנרגיה של נטישות וגופרית. קצת לפני שהחשיך הרמנו עוגן בדרך לפארק אשכול. אבל הכביש נחסם לתנועה בגלל תאונת דרכים, וממש באור אחרון עשינו פניית פרסה ונסענו לחניון רעים. לא הצלחתי לישון. חשבתי על טילים ועל שטחים פתוחים והם התחברו לי בדיוק לנקודה אדומה אחת כמו מטרה נייחת. הגשם שהתחיל לרדת ביום חמישי המשיך לתוך השבת. זה היה כבר היום השלישי בלי מקלחת וכל מה שרציתי היה להתרחץ ולישון. נסענו לפארק אשכול. יש לנו כרטיס מנוי שמאפשר לנו להיכנס לגני החיות של הטבע. שקלנו להישאר ללילה בחניון הקראוונים. חישבנו ש-130 ש”ח ללילה יכולים להיות שווים לילה שקט, במיוחד עם מקלחת חמה, חיבור לחשמל ולמים. הפארק היה נטוש. החניון נעול. השומר בכניסה אמר שככל הנראה לא ישתלם להם להדליק את הדוד בשביל קראוון אחד. וממילא, הוא אמר, האחראי בדיוק הלך לפתוח את המזנון, כי הגיע אוטובוס. הזכרתי לעצמי שהיו כבר ימים כאלו שלמרות העייפות והקור, הצרכים שלי פשוטים ויתמלאו בהקדם. מצאנו על המפה חניון קק”ל על דרך הבשור ותוך עשר דקות היינו בתוך בועה של יופי.
הנה ההבדל המהותי בין שתי הרשויות. רשות הטבע והגנים תוחמת, סוגרת, גובה כסף והופכת את הטבע לאטרקציה ומוצר. הקק”ל, לעומת זה, שומרת על הטבע פתוח, נגיש לציבור, ידידותי וחינמי. אין על החניונים של קק”ל! עם שולחנות הפיקניק החביבים, ברזי המים ודרכי הכורכר. השמש יצאה למספיק זמן כדי לחמם דוד. ואחרי מקלחת ושינה – התפנינו לגלות את גבעות ההוביטים הירקרקות והשמנמנות שנפרשו לנגד עיננו.
נשארנו בחניון שעל גדות נחל הבשור, חוגגים עם יין ופופקורן את סוף השנה האזרחית ואת תחילתה של השנה החדשה. לא הצלחנו להחזיק עד חצות. האמת היא שכבר שנים אנחנו לא מכירים את השעה הזו. ומעבר לזה, ישנתי כל כך טוב בחניון הקטן. ביום שלישי הגיע הזמן לזוז ולצאת מהיערות אל העיר וסידוריה. שופרסל דיל ידידנו קרא לנו להצטיידות, הבגדים כבר היו זקוקים לכביסה נמרצת וגם מיכל הגז השני שבזכותו חם לנו בפנים גם כשבחוץ קר – כבר היה קרוב להתרוקן.
אופקים היתה מנוכרת אלינו מהרגע הראשון. הכניסה לעיר למשל, לא התאימה לשמה. רחוב אחד צר ודחוס שמתפתל בין מעברי חצייה, כיכרות, בתי עסק שחלקם שוממים ואוטובוסים. מצאנו בדוחק מקום לעצור כדי להביא את הכביסה למכבסה. נשארתי במשאית בזמן שהוא חיפש אחרי המכבסה (שדווקא לא היתה בכתובת שבה היתה אמורה להיות) חמש דקות ועצר לידי שוטר זועף וביקש רישיונות. נכון, זה לא היה המקום הכי טוב לעצור בו ובדיעבד גילינו שהיו מקומות קרובים יותר למכבסה ונוחים יותר. למרבית המזל, עד שמצאתי את הרישיונות, הוא חזר בריצה, התנצל והמראנו משם לעבר הסופר.
החיפושים אחרי סוכנות גז שתמלא או תחליף מיכל – לא עלו יפה. ובינתיים הצפיפות במדרש החנייה וברחובות הצרים של אזור התעשייה עלתה לי על העצבים. אתם בנגב, הכל מסביב מרחבים, קוראים לכם אופקים – למה לצופף? עברנו לחנות בפארק הסמוך (קק”ל, כמובן) וניסיתי להתקשר לסופרגז באר שבע ולשאול מה הם מציעים שנעשה. אופס. בימי שלישי הם עובדים רק עד אחת. ואז נזכרתי כשהשוטר הגיע, בדיוק ראיתי משאית חלוקת גז עוברת ברחוב. התקשרתי, זה לא התאים, אבל היא שמחה לתת לי שם של מישהו אחר. ברהט. וכך, ולא בפעם הראשונה, מצאנו את עצמנו מקבלים שירותי החלפת מיכלים בתחנת דלק, בלי מספר לקוח, בלי שאלות ובלי רשמיות (החלק הרשמי היחידי היה מגנט עם הפרטים לפעם הבאה שנעבור בסביבה). חזרנו לאופקים מלאים בגז.
את הסופר דחינו למחר ביחד עם איסוף הכביסה. עצרנו גם לאכול צהריים בחלומי, המסעדה בקניון. אל תטרחו עם זה. ובכלל, עזבו אותכם מאופקים. לא יודעת מה בדיוק קורה שם ולמה, אבל אותי היא מילאה עצב שלקח לו שעה של נסיעה רצופה כדי להתפוגג.
כיכר מעגל החיים מחברת את הקניון הנטוש עם אזור התעשייה הנטוש 
דרך הוותיקים שהיא בת שנה בערך, כבר הצליחה לצבור כמות אשפה לא מבוטלת 
ובעיקר שמנו לב למפעל עוף הנגב מצד שמאל של המפה. זה האופק פה, כנראה
בשבוע הבא, סוף סוף, יש מצב שנגיע לעזוז!
שבת שלום
יקרה, אני שותה בהנאה גדולה את הבלוג שלך. אוהבת את השפה, התיאורים ואת האפשרות להצטרף אליך / אליכם למסע.
נכתב לך הפעם, אולי בטעות, ‘מדרש חניה’ ואני חושבת שזה קסום ומעורר מחשבות ומודה לך עליו, ועל האפשרות של המדרשים להציע לנפש חנייה לרגע. תודה. חונה במדרשים השבועיים שלך
שמות ניתנים לפעמים על שם מה שחסר. מעין קריאת כיוון או איחול.
שבת שלום ודש!
עוד מתקופת השירות הצבאי, אופקים זכורה לי כמקום שהזמן נטש אותו. קראנו לה Horizons, או לחילופין – O, f__k him. שלושים שנה לא הייתי שם, ואחרי החוויה שלכם כנראה שאחכה עוד 30.
אבל עזוז… זה סיפור אחר. איזה כיף לכם שתהיו שם. ממלכת המרחבים, השקט והאיטיות. וגם השמש! רוב הזמן. תיהנו, ותקפצו לבקר את הגמלים בחאן.