אתחיל מהבוקר ואלך בזמן לאחור. כמו  סלמון השוחה כנגד זרם הזמן. בית הקפה של משק עפאים, בית הכרם, שמונה בבוקר. ארוחת בוקר עם דפנה נוימן חברתי ומרים בתי. בית הקפה חמים והקפה ריחני והסנדוויץ’ טעים ואני יושבת בין החברה לבין הילדה ופשוט טוב לי. הגשם לא מפסיק לרדת מאתמול בבוקר. אנחנו יושבות ומדברות, רגע לפני שדפנה חוזרת צפונה (עוד מעט נגיע ליום חמישי בערב ולסיבת ההגעה) ומרים קולטת שבעצם יש לה טרמפ צפונה. וזה מין רגע כזה של חום ואי של מהות ואימהות, קפסולה של קשר. 

בלילה אני ודפנה ישנות אצל טל מגד. אני על ספת איקאה שידעה ימים טובים יותר והמזרן שלה הוא מעין אטלנטיס שהולכת ושוקעת לאיטה. אני לא מצליחה להירדם. אני חושבת על אוטו דב קולקה שאת הסרט עליו – החירות הלפני אחרונה – ראיתי ביחד עם דפנה כמה שעות קודם לכן. אני מגלה עוד הקשרים. הילד הכבול לילדותו בתחילת הסרט הוא פרומתיאוס שמופיע בארבע האגדות שקולקה מצטט מקפקא. הכאב האינסופי של זה שגנב את האש, הולך ונשכח, מתגבש לצוק, לנוף פנימי. אני מרגישה שמתגלה לי משהו שזורם בקרקעית הקיום, על כאב, רוע ותיקון. וכל אלו נולדים מחדש בחלום שאיני זוכרת בדיוק, אבל הוא עוסק ביכולת למות ולהיוולד מחדש. לשחרר, לוותר, להרפות, בלי חישובי תועלת, מתוך אמונה בלידה המחודשת הזו.

הרעיון לנסוע לסרט שהוקרן בפסטיבל הסרטים היהודי בסינמטק ירושלים תפס אותי בשבוע שאני הולכת ומתקרבת לירושלים, וכשהוא היה משולב במסיבת פיג’מות עם החברות שלי זה נשמע מושלם. מה גם שהביתה – המשאית שלנו שחונה בפארק קנדה – נמצאת בחברה טובה עם עוד 7 בתים דומים ותושביהם. אמנם יורד גשם שוטף וחמישי אחה”צ הוא זמן פקקים, אבל דפנה נוהגת כמו גיבורה. את דב אני לא מכירה, רק קצת את הבת שלו והנכד שלמד עם מרים בירושלים והנכדה שהתחתנה עם הבן של דפנה. לא צריך להבין את כל ההקשרים האלו, רק להבין שיש הקשר. שכל העניין הזה של קשרים הוא כמו אריג שלתוכו אנחנו טוויים. 

יום קודם לכן, ביום רביעי, אנחנו זזים אחרי חמישה ימים במענית. אנחנו מרגישים כמו חוקרי הקוטב אחרי עצירת מנוחה בתחנת הצטיידות לפני המסע הגדול. מעמיסים ריבות תות וגויאבות שרינה החמות מפליאה לעשות (וגם לילדים), כביסה יסודית, גם למצעים, ארוחות ערב בחיק המשפחה ואפילו פעם אחת צהריים בחדר האוכל, שברחבה שלו התחתנו לפני המון שנים. ממלאים מים, נחים באווירה ידידותית שכבר התרגלה לנוכחות שלנו. 

ביום רביעי אנחנו מדלגים לפארק קנדה, דרך פגישה בנווה ירק עם מפיץ ספרים שיש לו קראוון ליד הבית והוא מבין עניין, ולמרות שיש לנו רק 20 דקות להיפגש, ואולי בגלל זה, אנחנו חותכים לתכל’ס (5 דקות על הפצה ואחר כך דיבורים על תאים פוטואלקטריים). משם אנחנו נוסעים לפארק התעשייה שוהם, הוא עושה קניות בסופר חצי חינם או הכל בזול או חצי בזול ואני נפגשת בכנרת זמורה ביתן דביר, לפגישת שיווק ויח”צ על הספר החדש שההוצאה לאור שלי, אדמה וההוצאה שלהם, מוציאים ביחד. אני כל כך רגילה לעבוד לבד, שאני לרגע מקבלת את התחושה של מה שזה כשיש בית ממשי לבית הוצאה לאור – שבו יש לכל תחום עובד אחר. איש שיווק, ואשת יח”צ ואשת ניו מדיה והעורך הראשי והעורכת הקולגה שערכה את הספר ואני והסופרת. ועוד רגע הוא נולד. ובדרך אני גם אומרת שלום לאמרי זרטל, המעצב גרפי הכל כך מוכשר, שנולד בקיבוץ הקרוב ועוקב אחרי עלילותינו. כך שאני מרגישה בבית.  

בפארק קנדה/איילון, שאליו אנחנו מגיעים אחרי הצהריים, כבר מחכים 5 או 6 בתים על גלגלים, ועד הערב יגיעו עוד 3-4, במסגרת הניסיון העדין והלא יומרני – להיפגש מדי פעם. זו קבוצה שהמשותף לה הוא חוסר הרצון להתקבץ. במתח בין בית לחופש, כולם בחרו במופגן בחופש. אלה אנשים שיכולים להתניע ולנסוע בחמש בבוקר אם נגמר להם החשק ומשהו אחר קורא להם. לא צריך להיות חברותיים ויחד עם זאת אפשר ונעים. ככה שאנחנו מוצאים את עצמנו ברביעי בערב מדליקים נרות ואוכלים לביבות שנעשו ממצרכים משלושה בתים שונים, ומדברים עד שנהיה קר מאד, על החיים, על מקומות למילוי מים, על חוויות מהדרכים ומהחיים.

כשאנחנו רצים בבוקר ביער, מתגלות לנגד עיננו פינות חמד של יער עשיר ומגוון, עם אמת מים עתיקה יפיפייה. אנחנו רואים מזווית העין אגם קטן ודקלים, והגשם שהולך ומתקרב מפזר על הכל אבקת קסמים של שקט דרוך. אנחנו נמשכים ליערות. למגוון החיים שבתוכם, לטבע שיכול להתקיים בפני עצמו, בסדר ותחושת תכלית מדויקות ופשוטות. השקדיות מתחילות לפרוח כבר, כליל החורש ממתין, מוטות החצבים קרסו והתייבשו והשאירו רק את גביע העלים שלהם ירוק וזקוף. אני חושבת: אולי אציע לקק”ל להיות שומרת יערות נודדת? לעבור מיער ליער, לברך את העצים, לאסוף אשפה מושלכת, לגור כמה ימים בכל יער? אני אפילו מוכנה לצבוע את המשאית בירוק קק”ל, למרות שהוא טיפה מכוער בעיני. 

• 

• 

• 

מחר בצהריים נעלה לירושלים אחרי חמישה חודשים שלא היינו בה. שבוע של אירועים, של פגישות עם הילדים, של סידורים והסנפה של העיר שאנחנו כל כך אוהבים. שיש בה תרבות אינסופית ומגוונת. רשימת המשימות הולכת ומתארכת וממלאת את הלב בשמחה.

ובפינת השיר – אחרי חודש וחצי (אולי אפילו חודשיים) שלא הצלחתי לכתוב אף שיר (יש לי רק גוויות שירים שאני כותבת כל יום, קליפות ריקות של מלים שאני מעתיקה בקפדנות מהמחברת למחשב כל יום), הצלחתי לסגור אחד. אני מחבבת אותו. הוא גם קשור בעיני למפגש הנודדים שאנחנו נמצאים בו. והוא מעין תשובה לסוג מסוים של אנשים, ולסוג מסוים של שאלות שמגיעות כל הזמן לפתח ביתנו. שלחו את הלחם שלכם ותרוויחו.

שבת שלום וחג שמח!

אַל  תִּכָּנְסוּ לָזֶה אִם אַתֶּם פּוֹחֲדִים. אִם אַתֶּם יוֹרְדִים אוֹ לֹא רוֹצִים לַעֲלוֹת לַגַּלְגַּל הָעֲנָק, לִצְלֹל לְתוֹךְ מָה שֶׁמְּכַנִּים ‘הַחַיִּים’. אִם אַתֶּם רוֹעֲדִים, תְּחַזְּקוּ אֶת שְׁרִירֵי הָרַגְלַיִם. תִּמְצְאוּ עֲבוֹדָה, תִּשְׂכְּרוּ דִּירָה, תִּקְּנוּ אַחַת, תִּתְחַתְּנוּ, תִּגְדְּלוּ יְלָדִים, אַחַר כָּךְ אִם תִּרְצוּ לָצֵאת – וְאַתֶּם תִּרְצוּ, אוֹ שֶׁמִּמֵּילָא תֵּצְאוּ, גַּם אִם לֹא תִּרְצוּ – בּוֹאוּ לְבַקֵּר אוֹתָנוּ. נִצְחַק בְּיַחַד עַל חֻקֵּי הַמִּשְׂחָק, עַל זֶה שֶׁאֵין בֶּאֱמֶת מטריקס, אוֹ שֶׁיֵּשׁ, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה. הָעוֹלָם גֶּשֶׁר צָר מְאֹד מִצִּדּוֹ הָאֶחָד וּרְחַב יָדַיִם מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי. תָּלוּי אֵיךְ נִכְנָסִים, תָּלוּי אֵיךְ יוֹצְאִים. כֻּלָּנוּ פּוֹחֲדִים. בְּעָיוֹת הֵן פִּתְרוֹנוֹת שֶׁכְּבָר לֹא עוֹבְדִים. הַחַיִּים פּוֹתְרִים אֶת הַבְּעָיוֹת שֶׁהֵם יוֹצְרִים. כָּל פְּרוּסוֹת הַלֶּחֶם נִשְׁטָפוֹת בַּסּוֹף אֶל הַחוֹף שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ הַכֹּל אֶפְשָׁרִי.