השבוע היה… מה היה? חושבת לאחור – שישי אחה"צ מענית; שישי-רביעי זכרון יעקב בקצה רחוב השיטה בואכה פארק הנדיב; רביעי-שלישי במול זכרון ליד תחנת הרכבת הנטושה (ורפסודיה בוהמית בקולנוע, לבכות מרוב יופי); שלישי-ראשון – משמר העמק; ראשון – ירידה מנטור ליום כייף (מטעם העבודה!) בחמת גדר ופרידה מרמת הגולן. המון תזוזות, פגישות ואנשים – נחיתה לתוך מרק הקרמה. זוהי מעין תקופת מעבר כזו, בין הסתיו לחורף, בין הצפון לדרום, בין מה שהיה יכול להיות לבין מה שאפשרי, בין חלומות למציאות, בין מה שחי לבין מה שכבר לא. סוף נובמבר שהוא חודש שחותך עניינים, מפריד את הקליפה הקשה של הקיץ וחושף את הבשר הרך, הפעור והרגיש.
דצמבר – הוא כבר מתחיל עניין חדש לגמרי בסבב העונות.
חנינו בזכרון יעקב במקביל לפרשת השבוע שעוסקת במפגש של עשו ויעקב אחרי הרבה שנים. יעקב מפחד, ובצדק: הוא גנב את הבכורה, רימה ואפשר בהחלט להאשים אותו ברישום כוזב במסמכי תאגיד. הוא מתחנן באופן פואטי כל כך – הצילני נא – ועושה אהבה עם מלאך כל הלילה. אבל אין סיבה לחשש של יעקב. להפך, אחרי שעשו רץ לעבר אחיו, נופל על צווארו, מחבק אותו ובוכה – הוא אומר את המשפט היפהפה הזה: יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ. כלומר: עזוב, אחי, הכול בסדר, לא כועס עליך. תכלס האח האדמוני הזה הוא הרבה יותר נחמד, נדיב ובן אדם ממה שהפרשנים פירשנו לנו. הייתי רוצה לחנות בזיכרון עשו…
גַּם אֲנַחְנוּ נוֹדְדִים בַּמִּדְבָּר בְּיָדַיִם אֲדֻמּוֹת. הוֹלְכִים בְּעִקְבוֹת עֵשָׂו. הָאָח הַבְּכוֹר. הַמֻּשְׁמָץ. הַנִּגְנָב. לוֹמְדִים לָנוּעַ בְּעִקְבוֹת מַעֲשָׂיו. מְשַׁחְרְרִים מָה שֶׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ לָנוּ. מַכְרִיזִים רַב לָנוּ מָה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ. רַב. אֵינֶנּוּ פּוֹחֲדִים עַכְשָׁו. יָדֵינוּ אֲדֻמּוֹת וְרֵיקוֹת וַאֲנַחְנוּ מַשְׁאִירִים אוֹתָן פְּתוּחוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַבֵּר בָּהֶן דָּבָר. אֲנַחְנוּ נָעִים וְנָדִים, לוֹמְדִים לָחוּשׁ אֶת הָאֲדָמָה וְכַמָּה הִיא יְכוֹלָה לָשֵׂאת. מִישֶׁהוּ מִתְקַשֵּׁר וְשׁוֹאֵל אָז אֵיפֹה אַתֶּם עַכְשָׁו, אֲנַחְנוּ עוֹנִים, אֲנַחְנוּ כָּאן. אֲנַחְנוּ כָּאן.
והגענו לכאן, כלומר לזכרון יעקב, ביום רביעי בצהרים. התמקמנו בקצה רחוב וילות שוקט על שפת הפארק, בשם רחוב השיטה. זיהינו שיטה בשאלות. למשל, האיש שעבר עם האופניים אתמול, הכניס את הראש ושאל: אז כמה זה עולה? ובכן, זו שאלה לגיטימית והרבה פעמים מגיעים אליה, אבל כשאלה ראשונה היא קצת… מוקדמת מדי? או האישה במבטא האמריקאי שעברה מאוחר יותר, נעצרה ואמרה/שאלה: יש סיפור, נכון? מה הסיפור? אז, בטח שיש סיפור, וגם יש סיפור שמאחורי הסיפור, אבל איך אמרת שקוראים לך? או האישה שנעצרה כאן היום לצלם אותנו ואמרה שהיא כבר צילמה נרקיסים וסתווניות ואותנו היא מצלמת כי אנחנו כמו כלנית. בחיי. מקבץ כזה של מקוריות! אני מצדיעה גם לאישה הבלונדינית שחזרה על עקבותיה ואמרה שזה לא בסדר, שאנשים רכשו כאן בתים בהרבה מאד כסף, והם לא רוצים לראות קראוון חונה מול הנוף שלהם. כל הכבוד על הכנות שלך, רוב האנשים לא היו מעזים לומר את זה בפנים. אבל כן, היו כאלה שהתקשרו למוקד המועצה ששלח פקחים שהגיעו (שלוש פעמים) לבדוק שאנחנו בסדר. לחיות במשאית מזמין תגובות מהציבור ואת קצת חיה בחוץ, אז את קצת עירומה, אבל הרגשתי חשופה יותר מתמיד. וזה לא היה נעים. אבל הפארק יפהפה, והמדרחוב.
את שרונה אפרת פגשתי בסיור המקדים לפסטיבל מתחת לפנס. כלומר, אני קוראת אותה ועליה כבר איזה זמן, ותכל'ס אין מי שיכול לפגוש את שרונה ולא לרצות לאהוב אותה. אבל פגשתי אותה, וכשאני אומרת את זה, למילה פגישה יש טעם אחר, כי שרונה עומדת בעולם חשופה לגמרי, פצועה ושותתת והאמנות שיוצאת מתחת ידיה היא גן עדן שבור של דימויים ובכי. היא יודעת, גם אם היא לא יכולה להסביר את זה, משהו על סוד הצער שהופך לשער שהופך לאפשרות הקיום היחידה למי שהתנסה בכך. באתי לבקר אותה בגלריה שלה, שכל מה שנמצא בה הוא לא משהו שתמצאי בשום מקום אחר. יש לו תו היכר משלו. חתימה של יופי. רוב האנשים עוברים במדרחוב, מציצים, מתלהבים ולא קונים. זה ייחודי מדי. בילינו בוקר ביחד, משוחחות על הספר שהיא תוציא, על החיים, על המוות, על הלידה, על דברים שקורים פתאום ושאחריהם הכול נראה אחרת. אחר כך הלכתי לבקר את החברות שלה – את גליה בחנות לו-לה, הארוטית האזורית (ואם בא לך לקנות אצל אישה שיכולה לדבר על סקס כמו על כל דבר אחר – תעצרי אצלה…), בחנות היד השניה מציעא ואצל גלי הקרמיקאית בסטודיו ארטלאב שלה, הכל במרחק של כמה מטרים זו מזו, מעצמה נשית של יופי ושל אחווה.
שבת שלום.