זה היה שבוע של משימות: ביקור בשבעה בהרדוף, פוגשות את מרים המגדלית במגדלה שליד הכנרת, אזכרה לאמא במשמר העמק למחרת, ודוכן בכנס באושר ובעונג – על מיניות מונוגמית. עכשיו אנחנו בפארק הירקון, הלכנו לשנוצ עם דלת סגורה ולפי מה שראיתי מהחלון, לא בטוח שנוכל לצאת היום מהבית.

בראשית השבוע הגענו להרדוף. החנינו את המשאית בפינת מגרש החנייה. ירדנו לשכונה, דרך המבנה החדש של בית אלישע. הצצנו מבעד לגדר בבית שלנו, עם גג הרעפים הכחול-אפור שלו. השתאינו על כמה העצים גדולים ושמחתי לראות ששיחי הורדים פורחים. אחר כך ירדנו לבית של השכנים הצמודים. הרגליים שלי רעדו, כפות הידיים הזיעו קצת. למרבית ההקלה זו היתה שעה פנויה והיו אנשים ששמחנו לפגוש, וכמובן לחבק את הארי וילדיו ולהשתתף בצער על לכתה של חנה. הארי וחנה נשארו איתנו בקשר כל השנים האלה, נפגשנו באירועים שונים והיה להם אכפת והם נתנו לשנינו תחושה שאנחנו אהובים ורצויים. היינו, שתינו מים ונסענו, משאירים מאחור את הזכרונות ואת שברונות הלב.

• 

• 

הדרך הובילה למגדלה. באופן מאד מוזר לא היינו עדיין בכנרת במסע. איכשהו תמיד היה חם מדי או רחוק מדי או צפוף מדי. האירוע של “פוגשות את מרים המגדלית”, שנולד ברגע של השראה, הביא אותנו למגרש החנייה הגדול מול בית התפילה ואתר העתיקות. שתי דקות חנייה ופקח הגיע. הוא נרגע כשהבין שאנחנו לא מוכרים שום דבר. שעתיים עברו ובעל השטח הגיע, הוא נרגע כשהבין שבאנו לאירוע. ביליתי את אחרי הצהריים עם האחות סלין, שלקחה אותי לסיור מקיף ושוחחנו ארוכות על תפקידה ביום שלמחרת.

לא ישנתי טוב בלילה. התרגשתי מאד. 40 א-נשים נרשמו למפגש. חלק מהן נשים שאני מכירה שנים ארוכות ומחשיבה כמנהיגות ומורות. רציתי שהכול יהיה מושלם! בדיוק כמו שטל מגד ואני תכננו שיהיה. ואכן, זה היה מושלם, אבל כל כך רחוק ממה שחשבתי שיהיה… תכננו קודם להכיר את הסיפור הרשמי של מרים המגדלית, כפי שהכנסייה מספרת אותו – זונה וחוטאת שנגאלת -ואז את הסיפור האזוטרי, שקושר אותה לשושלת עתיקה של כוהנות וממקום אותה כבת זוגו של ישוע. צללנו היישר לתוך הקונפליקט. הוא ממש קם והתממש לנגד עינינו. השיא היה כשישבנו מתחת לעץ, ביחד עם טון ואן דר קרון במדיטציה ושיתופים, כשהאחות סלין השקיפה עלינו, פניה חמוצות. אני זכיתי גם לשיחה שאחרי. אמנם הצלחתי להימנע מהעימות, אבל הוא בהחלט היה נוכח ברקע. מי אני שאספר ואמציא סיפורים על מרים שלהם? מצרפת את

אחרי השיחה עם סיסטר סלין ואחרי שנחלצתי בשלום מחוויית האינקוויזיציה, נסענו למשמר העמק. שם אנחנו חונים תמיד ליד מערת הפלמ”ח וליד בית קברות. אמא שלי נפטרה לפני חמש שנים, ביום השואה. היא היתה ניצולת שואה והאזכרה וטקס הזיכרון בקיבוץ התלכדו בתוכי. הטקס בקיבוץ נערך בפינת הגולה וזו לא פעם ראשונה שאני חושבת על פסל האמא המחבקת כמייצג את המחווה המריימית שהיא – לשמור על החיים, לטפח אותם ולכבד אותם. בכל פעם שאני עומדת ליד הקבר של אמא זה כמו לספור את הזמן שעבר. אני גם מרגישה שהקשר שלנו ממשיך ומתפתח. זה מוזר להגיד, אבל היא מאד נוכחת איתי. השיר הזה נכתב ממש בבוקר שאחרי והוא בשבילי התפתחות מהשירים האחרים עליה. משהו שמרגיש מפויס יותר, שלם יותר.

• 

• 

ודבר אחרון על השואה – נשארתי דקה בטקס הקיבוצי, נחרדתי שוב מהקדיש של אבא קובנר ומהמסרים של לא לשכוח ולא לסלוח. אני לא בסיפור הזה יותר. לא שוכחת, אבל לא נאחזת. מחפשת את האור שבתוך החושך ולא רק מצביעה על הרוע. אם את לא מכירה עוד את אתי הילסום – והיומן שלה – השמיים שבתוכי – זה הזמן להתחבר לעובדה שיש מסרים אחרים שמגיעים מתוך תקופת האופל הזו. ויש גם קלפים (שהיתה לי הזכות להיות עורכת התרגום שלהם).

ואחרון חביב להשבוע – כנס בעונג ובאושר בתל אביב. התנסות ראשונה בהעמדת דוכן של הספרים שערכתי והוצאתי לאור ומכירה לקהל. היה כיף אדיר. נראה לי שהתמכרתי… אם אתם שומעים או יודעות על כנסים מעניינים שאפשר להעמיד בהם דוכן – ספרו לי עליהם. יש אנשים שעדיין קוראים! זה גם רגע לפרגן לסמדר וניסים, יוזמי הכנס, על הנחישות ועל השליחות המהפכנית שלהם – לספר שיש סקס אחר ושהוא לגמרי נגיש לכל אחד ואחת, גם ביחסים מונוגמיים ארוכים. יכולה להעיד שהמפגש שלנו עם הידע שלהם, היה מאד מרגש ומדהים שעדיין יש לאן לשאוף בזוגיות בת 38 שנים. חפשו אותם, בערוץ שלהם ובכלל. הם הדבר הבא.

בינתיים בפארק הירקון, מגרש החנייה הולך ומצטופף. התלאביבים עורכים פיקניקים וימי הולדת, אולי באמת עדיף להישאר בבית כרגע.

שבת שלום